7.10. ודווקא המשפחות שבמעגל הראשון של הכאב, יודעות לעתים לתת תקווה ופשר עבור רבים. בנה של שרון נגארי, נריה, נפל בבסיס זיקים בשמחת תורה. וכך היא כותבת במלאת שנה:
"עברתי שנה קשה מנשוא. למדתי ואני עדיין לומדת לעשות צעדים ראשונים בעולם של אובדן בן אהוב. במוצאי שמחת תורה, כשבאו לבשר לנו את הנורא מכל, תפסנו רגע לבד בעלי ואני, והחלטנו שאנחנו הולכים להיות חזקים ביחד. לא היה לנו מושג מה זה אומר. קודם צריך להחליט, ואחר כך לומדים, יום יום, שעה שעה, איך להיות חזקים.
גילינו בעיקר שלהיות חזקים זה לאפשר לכל קשת הרגשות לעבור דרכינו. געגוע שורף, עצב עמוק, חידלון, וגם, שימחה, תקווה, אהבה, הנאה. דווקא כשנותנים מקום לרגשות קשים, כשנותנים לדמעות החמות לשטוף את הפנים, אפשר אחר כך לנגב אותן, לעמוד על הרגליים, להודות על כל הטוב שיש לנו עדיין, ולהוסיף טוב בעולם.
למדתי מחדש מה עושה לי טוב. בשכול אין טיפת אנרגיה מיותרת לבזבז. למדתי במי להקיף את עצמי וממי להתרחק. לאיזה אמירות לשים גבול. למדתי להיפרד מ'מה יגידו': 'היא עצובה מידי וצריכה להתרומם', או 'היא שמחה מידי, איך היא מרשה לעצמה'...
למדתי להיות אישה לאב שכול ואמא לאחים שכולים. למדתי ממש מהר שאני לא נפרדת מנריה לגמרי אלא עוברת איתו לקשר מסוג אחר. ואני לומדת כל יום איך להיות איתו בקשר הזה ולקבל ממנו כוחות-על.
למדתי כמה הקשר שלי עם ריבונו של עולם חזק. כמה אני שמחה שאני בידיים שלו בתוך כל זה, ושהוא מנהל את העולם. למדתי שאני עדיין מרגישה שאנחנו כולנו אהובים מושגחים ומבורכים".
וכאן שרון פונה אל כולנו: "למדתי עוד המון, אבל העניין הוא שאני יודעת שכל העם שלנו למד השנה. כל פרט בעם שלנו למד המון. אני מרגישה שכולנו גדלנו השנה, הרחבנו את הכלים שלנו השנה, ושהכלים כבר מספיק גדולים ומוכנים, להכיל בתוכם את אור הגאולה.
וזו התפילה שלי כעת: עברנו שנה כל כך קשה, אבל זהו, גדלנו מספיק מתוכה, בבקשה תמלא את הכלי שלנו באור שלך. בבקשה תגאל אותנו, גאולת עולמים! שיפה ושונה תהא השנה, אשר מתחילה לה היום."
