מצליחים להתאפק?

דחיית סיפוקים, כידוע, היא אחד האתגרים הגדולים של האנושות. אבל בכל רגע שאנחנו מצליחים להתאפק - אנחנו מתקנים משהו גדול בעולם כולו.
חכמינו מסבירים שכבר בבריאת העולם, חלק מהחטא של האדם הראשון בגן עדן היה חוסר יכולת להתאפק ולא לאכול מעץ הדעת.
והנה, בפרשה שקראנו בשבת, התורה נוגעת באתגר הזה, ומצווה עלינו לחכות שלוש שנים מרגע נטיעת העץ ועד לאכילת פירותיו:
"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל... שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל".
מול הנטייה הטבעית לחוסר סבלנות, מול הרצון לאכול את הפרי "כאן ועכשיו", שלוש השנים האלה מתקנות את החטא הראשון והיסודי של האנושות.
גם מי שאינו חקלאי ולא מגדל עצים, יכול למצוא טעם במצווה הזו וגם לתרגל את העניין ולנסות להתאפק. למשל: הסבלנות שלנו כלפי ילד קטן שאנחנו מחכים שיגדל ויתבגר, ההמתנה בתור לקופה בסופר או בפקק בלי להתעצבן, ההחלטה לא להיגרר אוטומטית לסלולרי או לכל הרגל מזיק - בכל פעם שאנחנו מצליחים עוד קצת, אנחנו מתקנים עוד משהו בבריאה, מקדמים בצעד נוסף את העולם אל תיקונו.
לא צריך שלוש שנים כמו אצל העץ, גם שלוש שניות זה הרבה. קחו נשימה ותנסו. בהצלחה.