לאחרונה, לצד הסקרים הפוליטיים, הזמניים, מופיעים כל הזמן עוד סקרים, שעוסקים בתהליכי עומק: מאז ה-7.10 הישראלים מתחזקים. היהודים בעולם מתקרבים. ובעיקר - הנוער מתחבר לשורשים.
זה כבר לא רק "מסעדות הופכות כשרות". אהובה תורג'מן, מנכ"לית קבוצת BBB, סיפרה לאחרונה שלצד הקהל שדורש תעודת כשרות, יש סיבה נוספת לכך שעוד ועוד סניפים הופכים לכשרים: "צעירים רבים פשוט לא רוצים לעבוד בשבת". כלומר, זה לא רק שיש פחות קונים, יש גם פחות מוכרים.
הסיפור הזה הוא הכותרת הראשית האמיתית של התקופה, ובפרשת השבוע אפשר למצוא הסבר לכך, דווקא אחרי המלחמה:
יעקב אבינו פוגש בפרשת "וישלח" אויב מסתורי. האויב מגיע כשיעקב נמצא לבד, בשעת לילה חשוכה, נלחם בו ופוצע אותו בירך, במקום שנקרא גיד הנשה. אבל יעקב הפצוע מצליח להתגבר עליו, ובסוף המאבק האויב נותן לו שם חדש, השם שלנו עד היום – *ישראל.* האויב מסתלק, ויעקב ממשיך את המסע שלו כשהוא צולע, אבל חי ומבורך בשם חדש ובכוחות מחודשים.
עד כאן – סיפור היסטורי. אבל כעת הפרשה מוסיפה משהו מעשי, נצחי: מאז אותו אירוע, כך כתוב, יהודים לא אוכלים את גיד הנשה. מדובר בהלכה, חלק מדיני הכשרות, שרלוונטית עד היום. מאבק היסטורי מכונן, שבו הפכנו לעם ישראל, קשור למנות שיגישו לנו בקרוב בצלחת בקבוצת BBB, יותר מ-3,000 שנים אחר כך.
פרשנינו מסבירים שיש פה רעיון עמוק: אנחנו לא רק מספרים סיפורים מרגשים, אלא הופכים אותם תכלס להוראות מעשיות. מכניסים אותם לתוך חיי היומיום. תסתכלו על ליל הסדר. מצות, ארבע כוסות, הגדה של פסח. אנחנו לא רק מדברים על חירות, אנחנו אוכלים ושותים אותה, בלילה שכולו עשייה.
הסינים אגב קוראים ליהדות "דת הסרת הגיד", על שם הסיפור הזה. העם הסיני העתיק כנראה מבין את הסוד של העם העתיק שלנו: אנחנו מתרגמים אירועי ענק – לפרטים הקטנים.
המתקפה הרצחנית ביותר מאז השואה הייתה אירוע מזעזע, מטלטל, שובר-קונספציה. כמו יעקב, נפגענו ויצאנו צולעים. שנתיים אחרי, רבים מגיבים כמו בסיפור על יעקב אבינו בפרשה. מוזמנים לחשוב איפה העיקרון הזה פוגש אתכם, בחייכם.
שבת שלום.
