באחד מלילות הסליחות, בכותל המערבי, שאלתי את עצמי מתי יקומו בבוקר כל עשרות אלפי בני הנוער שסביבי. כבר אחרי אחת בלילה, והם שרים פיוטים. הם כנראה יאחרו לבית הספר, אבל בחוויה החד-פעמית הזו, הם לומדים שיעור חשוב שייצרב בהם כל החיים.
אנחנו הרי לומדים לא רק בשיעורים ובהרצאות. אנחנו מפנימים, חווים וקולטים אנשים, אירועים ומצבים בכל מהלך חיינו. פרשת השבוע, פרשת וילך, עוסקת בדיוק בנקודה הזו. היא מתארת את המצווה להתקהל בירושלים, כל העם ביחד, במוצאי שנת השמיטה, ולהקשיב לקריאה בתורה. כולם צריכים להגיע, בכל הגילאים, אפילו תינוקות, גם אם הם לא לגמרי מבינים את התוכן. למה? כדי לצרוב חוויה. "וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ - יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה'". איך אפשר ללמד יראה? מתברר שהאווירה יוצרת בנו משהו, הרושם הגדול נחרט בלב, העוצמה של המעמד משפיעה עלינו לדורות.
חגי תשרי הם הזמן המושלם לחינוך דרך חוויות. מהסליחות והפיוטים דרך בניית הסוכה, מהסעודה המפסקת ועד לניגוני הימים האלה, מהמאכלים המיוחדים ועד למנהגים של כל משפחה. גם ילדי המסכים והגדג'טים מתלהבים בסוף, עם ניצוץ בעיניים, משופר אמיתי ומלולב אמיתי. זה הזמן לשאול את עצמנו אילו חוויות ושיעורים אנחנו צורבים כעת - לכל החיים.
