היום מצויין יום השואה הבינלאומי. יונתן סטביסקי, תלמיד כיתה ג' בבית ספר "הבאר" בירושלים, התבקש בימים אלה לכתוב לדף הקשר הכיתתי על פרשת השבוע. נדמה לי שביום כזה לא רק כיתה ג' צריכה לשמוע את הסיפור שכתב:
"הפרשות האחרונות מתארות את יציאת מצרים ואת הציווי לאכול מצות. מדי שנה מסביב לשולחן ליל הסדר, מספרים במשפחתנו גם סיפור יציאת מצרים אישי: הסיפור של סבא רבא שלי, יוסף זלמן קליינמן ז"ל, ניצול שואה מאושוויץ, שהיה עד במשפט אייכמן. וכך הוא סיפר:
ב-18 במאי 1944 הכריזו בגטו שלמחרת חייבים כל תושבי הרחוב שלנו לפנות את המקום. יכולנו לקחת רק מה שהתרמיל והמזוודות הכילו. אמא אספה קמח וכל המשפחות החלו באפיית לחם שיספיק לדרך הארוכה שאליה יוצאים. במשך כל הלילה הפעלנו את התנור, והתור שלנו להכניס לתוכו את הבצק הגיע רק לפנות בוקר.
עם שחר, כעשר דקות אחרי שהכנסנו את הבצק לתנור, הגיעה פקודה שעל כולם לצאת מיד מן הבית וללכת לכיוון חצר בית הכנסת, שהיה מחוץ לגטו. הלחם שלנו עוד לא נאפה. דחינו את יציאתנו בכמה דקות וקיווינו שהוא יאפה בינתיים, אך הצעקות מבחוץ גברו. הוצאנו את כיכרות הלחם האפויות למחצה מן התנור, הן היו לוהטות וממש שרפו לנו את הידיים. אמא דחפה לכל אחד כיכר לחם חמה אחת לתוך התרמיל. מבעד לתרמיל שרף לנו הלחם את הגב, ובאמצע הדרך לא יכולנו לסבול עוד. נעצרנו, הוצאנו את הלחם מתרמיל הגב שאדי החום עלו ממנו, והעברנו אותו לתרמיל היד. היה זה מעמד בלתי נשכח. בכל פעם שלומדים בתורה על ליל הסדר הראשון, ועל בצקם של בני ישראל שלא הספיק אפילו להחמיץ, אני מספר לילדיי ולנכדיי את קורותיי...".
זה לא הסיפור של יונתן וסבא שלו ז"ל, אלא הסיפור הגדול של כולנו. מול אנטישמיות והכחשת שואה, צריך פשוט לספר אותו: אלפי שנים אחרי שאבותינו הכינו מצות במצרים, וכשמונים שנה אחרי שיוסף קליימן אפה לחם בחיפזון בשואה, יונתן סיפר את הסיפור לחבריו לכיתה ג', בירושלים.
