אצל עולי תוניסיה נהוג לערוך הלילה, יום חמישי, את "סעודת יתרו", סעודה חגיגית עם מנהגים רבים ומיוחדים.
מבין ההסברים הרבים ל"סעודת יתרו" אהבתי במיוחד את ההסבר לפיו זהו זכר ל"סעודת יתרו" הראשונה, זו שמתוארת בפרשת יתרו: "וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל-לֶחֶם עִם-חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹוקים". זוהי הפעם הראשונה שבה לא מתלוננים על רעב או צמא, אלא אוכלים בשמחה ובתודה, ועוד "לפני האלוקים". רש"י מסביר למה כתוב שם "לפני האלוקים":
"מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובים בה, כאילו נהנה מזיו השכינה".
כלומר, זה לא היה רק אירוע טעים של "על האש". חכמי ישראל, יחד עם יתרו, זכו לסעודה שהיה בה גם מימד רוחני. אחרי יציאת מצרים וכל הנסים הגדולים, העם היה צריך ללמוד לשלב בין האוכל הפשוט, בין העובדה שאנחנו רעבים וצמאים, לבין המשמעות שבחיינו. זה האתגר עד היום בסעודות שבת וגם בליל הסדר, לחבר בין ילדים שרבים לפעמים, ומרק שנשפך, לבין התוכן של הזמן שבו אנחנו נמצאים. בפרשת השבוע זה קרה לראשונה. בתיאבון.
