“שלום סיון, שמי סימה חג’ג’. זה סיפור עם המון סגירות מעגל וחשוב לי לפרסם אותו:
בעלי יקיר ואני, הורים לשלושה, הגשמנו ביחד הרבה חלומות. תמיד היה לנו חלום משותף – להכניס ספר תורה. אבל זה תמיד נראה יעד מטורף.
לפני 3 וחצי שנים חליתי בסרטן. התחלנו מירוץ של טיפולים וניתוחים. אנחנו זוג שיכול להתווכח על הדברים הכי קטנים ומעצבנים, אבל כשיש צרה – אנחנו מתאחדים ברמה הכי גבוהה שיש. כמו לב אחד עם שני ראשים. כל אחד תופס פיקוד על משהו, ודוהרים ביחד לעבר הפתרון. כך עשינו.
באחת משיחות החיזוק שלנו הבטחנו אחד לשנייה, בלי נדר, שכאשר נצא מזה – נגשים את החלום הישן ונכניס ספר תורה. וכך ברגעים הכי קשים דמיינתי שוב ושוב את התהלוכה של ספר התורה, דמיינתי את הילדים שלי רוקדים, אנשים מסתכלים מהחלונות, רכבים צופרים בכביש, דמיינתי איך נחזק ונשמח אחרים וזה נתן לי כוח.
ברוך השם, שנה אחרי האבחון, אחרי החלק המאסיבי של הריפוי, ערכנו סעודת הודיה. בהברקה של רגע, יקיר בעלי הזמין סופר סת”ם, אליהו אטון, כדי שיתחיל לכתוב ספר תורה.
אליהו שאל למי הספר מוקדש, ויקיר ענה: לטובת החיים! באותו יום, הרגשתי שנולדתי מחדש. כעבור שנה הספר היה מוכן, אבל אז – פקד את ישראל האסון הלאומי הנורא. כל התוכניות זזו הצידה. הרגשנו שכל אירוע של שמחה הוא לא ראוי כעת.
אבל לפני כחודש וחצי, חבר של יקיר צלצל פתאום. הוא לא ידע שכתבנו ספר תורה, אבל הסביר שביישוב תלמי יוסף, 7 קילומטר מהגבול עם עזה, גרים ההורים שלו, והספר שם נפסל. כך יצא שספר התורה הקדוש שנכתב לטובת החיים – מצא בית. ערב שמחת תורה, הוא הגיע לעוטף עזה.
כל סגירת המעגל הזו גרמה לי להרגיש שכבר מותר לשמוח. לסעודת המצווה של הכנסת ספר התורה, הגיעה חברתי המיוחדת סיגל קראוניק. בעלה אריק קראוניק הי”ד היה הרבש”צ של קיבוץ בארי, וב-7 לאוקטובר היה אחד הנופלים הראשונים, כשיצא להגן על אחרים. הנוכחות של סיגל והילדים שלה באירוע הייתה משמעותית מאוד.
וכך, חלום של שני ילדים בני 18, הביא אור, 20 שנה אחר כך. עכשיו מתחילים לקרוא בתורה מההתחלה, בספר שלנו, בעוטף עזה, מבראשית. הקריאה היהודית בתורה היא לא חזרה מעגלית. כל שנה, כמו בספירלה, אנחנו עולים עוד יותר למעלה, במעגל חדש. משתפרים, מתקדמים, מבריאים, מתחזקים. בשורות טובות”.
