ספי אלגביש הוא יועץ חינוכי, שכתב לי כך:
"אני לא מאמין שזה קרה לי. תעצמו את העיניים ותנסו להיזכר ברגע שבו אתם כבר אחרי כמה שעות עם הילדים הקטנים, הם מוציאים אתכם מדעתכם ולאחר שהגבתם שוב ושוב בסבלנות וברגישות – החלטתם שאתם פורקים את כל מה שיש לכם בבטן.
אז היום, באמצע השתלמות יועצים בזום שעסקה בנושא אקלים בית ספרי, רגישות והכלה, החלטתי שאני מוציא על הילדים שלי את כל מה שאני חושב על הבלגן שהם עושים בבית. צעקתי ונזפתי והתעצבנתי, רק ששכחתי להשתיק את המיקרופון שלי, וכך לא רק ילדיי הקטנים שמעו את הצעקות, אלא עוד עשרות יועצים ויועצות, קולגות מקצועיים שלי.
רק כאשר המפקחת פנתה אליי וביקשה ממני לסגור את המיקרופון הבנתי את גודל התקרית. באמצע השתלמות שעוסקת ברגישות ובסבלנות כלפי ילדינו ותלמידינו היקרים – עשיתי את ההפך הגמור.
מה המסקנה? שאנחנו אנושיים. נדמה לי שזה מסר חשוב מאוד בתקופת הקורונה, שבה אנחנו קמים ונופלים מאה פעמים ביום. הפער בין התיאוריה והאידיאל לבין היכולת ליישם את הדברים בפועל היא תמצית החיים שלנו. כל המשימה שלנו היא להוריד את הערכים שאנחנו מאמינים בהם אל עולם המעשה, ולחיות אותם בפועל. הלוואי. הרי אם אני מתבייש שישמעו אותי ככה בחוץ, אולי אני גם לא אמור לצעוק ככה בתוך הבית פנימה.
אבל אחרי שזה קרה, את כל הדיבורים על ההכלה והאהבה והעין הטובה אני צריך להפנות גם כלפי עצמי. לא לשפוט את עצמי כל כך בחומרה על מה שהתרחש.
אה, ועוד מסר חשוב – ללחוץ על 'מיוט' בזום".
