על הקנאה

"שלום, שמי אביחי שילה. כתבת אתמול שהקנאה הרסה את חייו של קורח. עד לפני שנתיים הייתי חלק מזה. בעצם כולנו קצת חלק מזה. הפוסטים שלי ברשתות נועדו להראות כמה אני מבוקש ומצליח, או בקיצור: לגרום לאחרים לקנא. אבל אז הייתי יושב וגולל את הפיד – ומקנא בכל מי שהופיע בו. ככל שהקנאה גברה, העצמתי את תדירות הפרסומים שלי, כדי לתת פייט. הייתי מתרץ לעצמי שזה הכול מקצועי, הכרחי, שיווקי. עם יד על הלב, המטרה הייתה לעורר קנאה. הרגשתי שאני רודף אחרי הכבוד, לא עסוק במה שיש לי אלא מתמקד בחוסר, והכי מפחיד – שונא אחרים שמפגינים (לכאורה) הצלחה גדולה משלי. כדי להעצים את הפופולאריות שלי ניסיתי הכול: להביע מסכנות, להצחיק ולהיות שנון, לחשוף את נפשי. היום אני מנסה לצאת מהמרוץ. אני מתבונן מהצד, והמחזה הוא משעשע ומדאיג כאחד. אנשים מוכנים למכור את עצמם, את נשמתם ואת ילדיהם עבור לייק. אני ביחסי אהבה-שנאה עם הכלי הזה, בין הצורך לשווק את ההצגות שלי לבין הרצון לא לקנא ולא לגרום קנאה. נאבק ביצר. לדעתי, פרשת השבוע היא הזדמנות לדבר על כך בכנות. אנחנו מקנאים, אנחנו גורמים שיקנאו בנו, ועצם המודעות, עצם הדיבור על זה – כבר עוזרים, כבר משחררים משהו".