בכל המפגשים שעשיתי אתמול בזום, חזרה על עצמה אותה שאלה בצ'אט: המצוקות האישיות מול הסיפור הגדול. ברור לנו שקורה כאן משהו ענק, שלוקח אותנו קדימה בעזרת השם - אבל ביומיום, פשוט קשה.
"אני עם שני ילדים עם וירוס בממ"ד ובעלי במילואים", "התבטלה לי חופשה משפחתית", "אני בהתקפי חרדה", ומצד שני – "אנחנו כותבים פרק בתנ"ך", "זה מרגיש כמו פעמי משיח", "הלב מתפוצץ מגאווה ומתקווה".
שמעתי אתמול עצה טובה של מנחת ההורים מיכל שניאור: אל תשתיקו את הכאבים האישיים בגלל הסיפור הגדול. אל תשתיקו את הסיפור הגדול בגלל הכאבים האישיים. קוראים לזה להכיל את המורכבות. קוראים לזה יהדות.
זה לא אגואיסטי. חשוב מאוד לדאוג לשקט הנפשי ולחוסן שלנו. באמת יש מקום לכל החלקים שבתוכנו. אפשר להתפלל גם על הצרות ה"קטנות" וגם על העניינים הגדולים, והכול חלק מאותו סיפור. אלוקים איתנו בכל התהליך הזה. בספר תהילים מוסבר שאלוקים אומר על עם ישראל: "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". בכל צרה.
אבל זה לא רק שילוב של "שני חלקים" מנותקים. הסיפור הגדול גם נותן כוח להתמודדות האישית. חכמינו מלמדים שמה שעם ישראל עובר זה חבלי לידה. אנחנו לא במחלקת החולים הסופניים אלא בחדר לידה. הכאב של הצירים בוודאי כואב, אבל הוא מוליד בסוף משהו טוב וגדול יותר, שנותן משמעות וכוח לכאב שבדרך.
שנזכה להרגיש זאת בקרוב.
