אנחנו חיים בתקופה שבה נהוג לחשוף כמעט כל דבר לעיני הציבור. מי שמתעד ומשתף דברים אישיים – בין אדם לחברו, בין הורים לילדיהם, בין איש לאשתו ובין אדם לאלוקיו – נחשב "אמיץ", ומקבל גם שבחים וגם לייקים. הרב חיים נבון כותב על פרט קטן וחשוב, במפגש המרגש בין יוסף לבין האחים שלו:
"כך יוסף פוגש את אחיו, אחרי 22 שנים של נתק: וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא: 'הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי'. וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.
יוסף מוציא כל איש מעליו לפני שהוא מתוודע אל אחיו בבכי גדול. מדוע? הוא לא רוצה שמבט חיצוני יחלל את האינטימיות שבינו לבין אחיו, ברגע המיוחד והקשה של המפגש.
מבט חיצוני פוגע באינטימיות, כי ברגעים הפרטיים ביותר, הוא מכניס לשיקולי ההתנהגות את השאלה איך איראה בעיני אחרים, מה יחשבו עליי ומה יגידו. אם אדם כותב ברשת על אירועים אינטימיים בחייו, הרי שבאירוע האינטימי הבא הוא כבר עלול לתכנן, תוך כדי הדברים, איך יכתוב עליהם ואיך יתאר אותם.
אכן, לא כל דבר צריך להיות סוד מעיק. אפשר ללמוד כאן מיוסף, שהוציא כל איש מעליו – אך לא עשה מאמץ מיוחד למנוע מאחרים לשמוע. הוא חי באופן עמוק ומלא כנות את רגעיו הפרטיים, פנה בהם רק לקרובים אליו באמת, אך גם לא התבייש בהם. אפשר לצמצם בסודות ובבושה, אבל להרבות בפרטיות אינטימית. גם את השיעור הזה אני לומד מיוסף הצדיק".
