כילדה הייתי תולעת ספרים, עם מנוי בכמה ספריות. אחת מחוויות הילדות שלי היא אותה ספרנית שעושה "ששש" כי מישהו העז לפטפט בספרייה. בשמחת תורה זה הפוך: לוקחים את הספר ומוציאים אותו לבית הכנסת וגם לרחוב, רוקדים ושרים ומניפים אותו למעלה, ואף ספרנית לא עושה "ששש". התורה היא לא ספר קריאה. זה משהו אחר.
הנה אחד הסיפורים היפים על כך: פרופ' נחמה ליבוביץ', כלת פרס ישראל, מורה דגולה לתורה, הייתה יושבת שעות מול פרשת השבוע, מוקפת בעשרות ספרי פרשנות. כך אמרה לתלמידיה שהביטו בה: זה לא רק לימוד של ידע, זה לימוד של מכתב אהבה. הרי אם מישהי קיבלה מכתב מאהוב-ליבה, היא קוראת את המכתב שוב ושוב, לומדת אותו בעל פה, וגם חושבת: למה הוא כתב כאן פסיק ולא נקודה? למה הוא בחר במילה הזו ולא בביטוי אחר? כך צריך לקרוא את התורה, אמרה נחמה ליבוביץ', צריך להתעמק וללמוד היטב היטב כל פרט במכתב האהבה שקיבלנו. הסיפור הזה מתאים במיוחד לשמחת תורה, שבה אנחנו מסיימים לקרוא את התורה ומייד מתחילים לקרוא מחדש, מבראשית, את מכתב האהבה הזה. חג שמח!
