קוראים למנגנון הזה "פרדוקס סטוקדייל", ולדעתי הוא יכול לעזור לנו מאוד כעת. ג'ים סטוקדייל היה טייס אמריקני שנפל בשבי במלחמת וויטנאם, והצליח לשרוד יותר משבע שנים של עינויים. איך? שימו לב להסבר שלו: "מעולם לא איבדתי תקווה בכך שתקופת השבי תסתיים. ידעתי לא רק שאצא משם, אלא גם שאהפוך את החוויה הזו לאירוע מכונן בחיי, שלא אהיה מוכן להחליף בשום חוויה אחרת".
ומה ביחס לכל מי שמתו בשבי, שלא שרדו? מי הם היו? כך ענה סטודקייל: "אלה היו האופטימיסטים. הם אמרו 'נצא מכאן מייד בחג המולד', ואחר כך 'אם לא בחג המולד, אז בפסחא', ואז 'מייד אחרי חג ההודיה', אבל כל התאריכים האלה חלפו, ובסוף הם לא יכלו לשאת יותר את כל האכזבות. למדתי שאסור לבלבל בין האמונה האסטרטגית לטווח ארוך שיהיה טוב, לבין המשמעת והאחריות בטווח הקצר".
המסר הזה נכון לתחומים רבים, אבל הוא חיוני לתקופת הקורונה: האופטימיות חשובה, אבל אופטימיות רבה ומיידית היא מסוכנת. מי שחשב שזה ייגמר אחרי הסגר הראשון בפסח – עלול היה לקרוס. מי שרואה את החיסונים מגיעים – עלול לזלזל כעת בהנחיות ולחלות. מי שבכל יום מחדש חושב שזה נגמר – לא ישמור מספיק סבלנות למרתון שהעולם כולו רץ כאן ביחד. זה הזמן להיות סטודקייל.
