ערב חג מתן תורה, נפטר הרב אורי זוהר זצ"ל. הנה כמה דברים שתמיד הפתיעו אותי במפגשים עמו, כולם נובעים מהעובדה שהתורה עיצבה את אישיותו בעשרות השנים האחרונות:
ראשית, היחס שלו לזמן. כל דקה הייתה מדודה. מכל האנשים שאני מכירה, אולי רק הרב חיים קנייבסקי ניצל ככה כל רגע של חיים. החברותות שלו בלימוד תורה החלו לפנות בוקר, שיחות הטלפון שלו היו קצרות ותכליתיות, וכל נסיעה שלו להרצאה, בארץ או בחו"ל, נשקלה היטב לפי התועלת שתביא לעולם. כשסיימנו לצלם איתו ריאיון, בזמן שהצוות עוד קיפל את הציוד, הוא כבר צלל ללימוד. "פספסתי ארבעים שנה", הוא חייך, "אני צריך להשלים פערים".
שנית, השמחה. חוזרים בתשובה רבים מגלים את האור, אבל אחרי כמה שנים צריכים לעבוד קשה כדי להמשיך ולהתלהב. השגרה שוחקת. אצל הרב אורי – הניצוץ לא כבה לרגע. כשצילמנו אותו לאחרונה בתפילת שחרית, בשיא הקורונה, נראה היה שהוא התלהב מהנחת תפילין כמו בפעם הראשונה. "אני האדם המאושר בעולם והאדם העשיר בעולם", אמר לי באחד הראיונות. כשהסתכלתי בתגובה על החדר הצנוע כל כך שבו התגורר, הסביר: "אני האדם המאושר בעולם – כי אין דבר אחד בעולם הזה שאני רוצה ואין לי", אמר וחזר אל הגמרא שהייתה פתוחה לפניו.
ולבסוף, היחס שלו אליי, אישית. רבים הרגישו כך. איך אפשר לנצל כל דקה ללימוד, ועדיין להיות נחמד כל כך לזולת? איך אפשר לזכור ולייעץ לכל כך הרבה אנשים, ולתת לכל אחד מהם תחושה טובה? פעם השארנו לו בתיבת הדואר ספר חדש שהוצאתי לאור. חילקנו כך את הספר לעוד עשרות אנשים. רק ממנו קיבלתי טלפון תוך פחות משעה. "אני לא רוצה להישאר בעל-חוב", אמר האיש שכל כך עבד על תיקון המידות שלו, מאז הימים הפרועים ההם. "נתת לי ספר במתנה, אולי עוד אקרא, אבל אני חייב לומר תודה. אז תודה".
בכל חג שבועות אנחנו בעצם מתייצבים שוב במעמד הר סיני. מי שנכנס, אפילו לרגע, לבית הקטנטן של הרב אורי זוהר, הרגיש תחושה של מעמד הר סיני, של קבלת תורה תמידית.
חג שמח.
פרידה אישית מהרב אורי זוהר:
ראיון עם תלמידו של הרב אורי זוהר, הרב דן טיומקין:
