"נגיע לחופה, אבל נגיע צולעים", אמרה הניה ביגל למאות האנשים בקהל.
הניה היא אמו של אריאל, בעלה של שרה ביגל. זמן קצר לפני החתונה, בדרך לשבת חתן, נרצחו בפיגוע אביה של שרה, הרב יעקב ליטמן, ואחיה הצעיר, נתנאל.
החתונה נדחתה, אבל בתאריך המקורי שאליו האולם הוזמן – נערכה שם אזכרה מיוחדת לשני הנרצחים.
זה קרה בדיוק בפרשת "וישלח", שבה יעקב אבינו נאבק עם דמות מסתורית שמייצגת את הרוע האנושי. כך נכתב בסוף הקרב הלילי ההוא: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ... וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ". השמש זורחת לבסוף, אור היום מגרש את החושך, יעקב ממשיך במסע, אבל הוא צולע. הוגים רבים עסקו בצליעה הזו ובמשמעותה.
הניה ביגל נתנה גם היא פרשנות לפסוק, פרשנות פשוטה אבל מאוד לא פשוטה, ובעיקר – זו לא הייתה קריאה של הפסוק מרחוק, מעמדה מלומדת, אלא מתוך חוויה אישית מאוד:
"בשבת נקרא בתורה על יעקב אבינו שהופך לישראל ונאבק מול 'שרו של עשיו'. זה מאבק בחושך, בגלות, בהסתרה",
היא אמרה שם באזכרה.
"זה היה מאבק קשה. לא קל. אבל בבוקר – הכול התבהר. כשהגיע האור היה ברור שיעקב מנצח. הוא המשיך משם הלאה, אבל צלע על ירכו. כאב לו. זה מה שאני מרגישה עכשיו. אנחנו במאבק, אבל אנחנו נקום. עם ישראל מחזק אותנו ברמות שאין לנו מילים לתאר אותן, אבל אין מה לעשות, נפגענו. אנחנו צולעים. נעמוד כאן בשבוע הבא בחתונה, זקופים אבל צולעים. זו הדרך היחידה, להראות למרצחים שכוח החיים חזק מהכול".
