וַיִּסְעוּ - וַיַּחֲנוּ. וַיִּסְעוּ - וַיַּחֲנוּ. כארבעים פעמים התורה חוזרת על המילים האלה בפרשת השבוע, פרשת "מסעי". עוד מסע, ועוד חנייה. ושוב. ושוב. סוג של קצב. סוג של ניגון. וַיִּסְעוּ - וַיַּחֲנוּ. ובאמצע המסע - נפטר השבוע אנדרה היידו, בגיל 84. יליד הונגריה, בן למשפחה מתבוללת, חוזר בתשובה, שעלה ארצה והפך לפרופסור למוזיקה וליוצר נערץ, וגם קיבל את פרס ישראל בתחום. ומה קירב אותו אז, בשנות השישים, ליהדותו? מה גרם לצעיר אנדרה לשוב למורשתו? המוזיקה של התורה. ממש כך. צוריאל חלמיש, אברך בישיבת מעלה אדומים שהכיר את פרופ' היידו, כתב עליו השבוע כך:
"אנדרה הצעיר עבד אז בצוות של סרט צרפתי, והלחין לו פס קול. עורך הסרט היהודי, קרא שם בהפסקות בספרון קטן, ואנדרה התעניין במה מדובר, ושאל.
'אני לומד משניות', השיב לו העורך, 'מסכת בבא קמא', והתחיל לקרוא בפניו: 'ארבעה אבות נזיקין: השור והבור והמבעה וההבער'. והקצב של המילים העתיקות, התמצות והחן והריתמוס, כבשו את אנדרה. הוא שב אל יהדותו.
"התפללתי לידו פעמים רבות בשבתות. קשה להעביר תחושה, אבל הייתה בו יראת שמיים מיוחדת, מלאת ענווה, קשובה וישרה מאוד. הוא היה עצום. חתן פרס ישראל, שגידל דורות של מוזיקאים (מיוני רכטר דרך יונתן ואהרון רזאל) אבל דיבר בגובה העיניים גם עם נערים שלמדו גיטרה והתלבטו על המשך דרכם המוזיקלית. ובעיקר - הוא הגיע כמו שעון לתפילה, מרוכז מאוד, מתנועע ומפזם, עומד ישר וראשו כפוף. עם השנים, כשנחלשה שמיעתו, הוא היה ממש נצמד אל קריאת התורה. מתקרב מאוד כדי לשמוע. כך אזכור אותו - יהודי בשנות השמונים של חייו, מתיישב על כיסא קרוב לבימה, ליד ספר התורה, ומקשיב טוב-טוב לקריאת התורה, למנגינה שלה".
