היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה הוא מרתק. השנייה מאירה לפעמים את הראשונה באור אחר לגמרי, ומשלימה אותה. התורה שבכתב היא התנ"ך, הטקסט, הפסוקים שחור על גבי לבן. התורה שבעל פה היא כל מה שמעבר - עולם שלם של מדרש, משנה, גמרא - תורה שמתכתבת עם התורה שבכתב, מפרשת אותה ומתרגמת אותה אל חיינו. פסיקת הלכה, למשל, בלתי אפשרית בלי התורה שבעל פה. אי אפשר לקרוא פסוק בתנ"ך ולפסוק כך הלכה. הנה דוגמית מהבוקר, ליחס המורכב בין הפסוק לבין פרשנותו. בלעם מתחיל לברך בפרשת בלק את עם ישראל ואומר משפט מפורסם:
"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". זה נשמע פסוק מלחמתי, הירואי, של עם חזק ומנצח. הוא קם כמו לביא, מתנשא כמו אריה, ובקיצור מתנער בחוזקה מכל אויביו. זו ברכה נפלאה, אבל פה מגיע גם המדרש. רש"י מצטט אותו ומסביר מה זה אומר לקום כלביא:
"כשהם עומדים משנתם שחרית - הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות: ללבוש ציצית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין".
גם זה שדה קרב, גם זו ברכה.
