הבוקר, בפירוש רש"י לפרשת השבוע, מופיע אחד הביטויים המקסימים, בעיניי:
"קשה עליי פרידתכם". בשלוש המילים האלה אלוקים מבקש מאיתנו להישאר, אחרי חג סוכות בירושלים, אחרי העלייה לרגל של כולם, עוד יום אחד. לעצור לעוד יממה של "שמיני עצרת", כי "קשה עליי פרידתכם". קשה לו להיפרד. ראיתי פרשנות לפיה מה שקשה לו זה גם הפירוד בינינו. "קשה עליי פרידתכם" כלומר – אחרי האחדות שבה כולנו היינו ביחד, כל אחד חוזר אל ביתו, אל חייו, אל סדר יומו, ואנחנו גם חוזרים לריב ולהתקוטט, והאווירה המרוממת מתפוגגת. קשה לו כשאנחנו נפרדים שוב זה מזה. האם גם אחרי ימי הזיכרון הלאומיים שעברו עלינו, אפשר להשתמש במשפט הזה? האם יש אפשרות שהאווירה המיוחדת הזו לא תהיה חד פעמית, לא תתפורר? שלא רק פעם בשנה נצדיע לאלמוניים שתרמו כליה או הצילו חיים או שיפרו את חיינו כאן. שלא רק פעם בשנה נטה אוזן לניצולי שואה או למשפחות שכולות ונאזין ונכבד. שגם לנו יהיה קשה להיפרד מהאווירה הזו, ונרצה להמשיך עוד קצת.
