היום צום עשרה בטבת, וזכיתי השנה לנקודת מבט חדשה על היום הזה:
הגעתי לביתו של הרב ישראל מאיר לאו, לשדר משם את סדנת הזום "נפגשות". הרב הסביר שבעשרה בטבת החל המצור על חומות ירושלים, כלומר החל תהליך חורבן הבית, ובדורנו זהו גם "יום הקדיש הכללי" על כל מי שנספה בשואה, ולא יודעים מתי.
אחת הילדות שאלה בצ'אט איך זה יכול להיות. הרב הסביר שהיום זה באמת נשמע לא הגיוני, שמישהו ימות ולא נדע איפה ומתי, אבל זה בדיוק מה שקרה בשואה, למיליונים. אין יום פטירה, אין קבר. יש יחידים וגם משפחות שלמות שלא נותר מהם זכר, והיום הזה נקבע במיוחד עבורם - להדליק לזכרם נר, ללמוד לזכרם תורה ולומר קדיש.
אבל מהמסר הקודר הזה, השיחה עברה פתאום לפסים אחרים, אופטימיים. אחת הילדות שאלה מתי בשואה הרב אמר "שמע ישראל". הוא חייך חיוך מריר. "הייתי בן שנתיים כשהמלחמה פרצה, והייתי בן שמונה כשהיא נגמרה. למה את חושבת שידעתי מה זה 'שמע ישראל'? מי לימד אותי, הקצינים הגרמנים? הייתי עסוק בלשרוד. לא ידעתי לקרוא ולכתוב בשום שפה. עליתי לארץ יתום משני הוריי בגיל שמונה, לא ידעתי לפתוח סידור, לא ידעתי להגיד משפט בעברית".
הסתכלתי מהצד על מי שהפך לימים לרב הראשי לישראל ונחשב לאחד הדוברים היהודיים הבולטים בעולם, וראיתי איך אפשר לקום ולהיבנות מתוך ההריסות.
ואז מישהי שאלה מה נתן לו כוח. "פסוקי הנביאים מתארים את הכל", השיב. "את החורבן הנורא של העם שלנו, אבל גם את הבניין, את היכולת להגשים את חלומנו. תקראו, זה נכתב עלינו".
