"שלום סיון, זו דליה הראל משדרות. השבת הייתה שבת בר המצווה של נועם, הבן שלנו. התכוננו לכך חודשים, הזמנו אורחים מכל הארץ וערכנו קידוש רציני לכל הקהילה. נועם קרא את פרשת קדושים בנועם אמיתי: 'קדושים תהיו', 'ואהבת לרעך כמוך', 'והדרת פני זקן' – כל המצוות הנפלאות של פרשת השבוע. אחר כך, בזמן ברכת כהנים, התחילו להישמע מטחי רקטות. חלק מהאורחים שלנו לא מורגלים בכך. הם התחילו להתרוצץ בחוסר ודאות, כמה מהמיגוניות לא נפתחו, והשמחה התחלפה בפחד. השדרותים המנוסים הרגיעו, חיזקו והפגינו חוסן. נצרב בי הרגע שבו אימא אחת עטפה את שני ילדיה בגופה, כשאני ניגשתי ועטפתי את שלושתם. הקהילה המדהימה שלנו כאן בעיר התחילה עלייה לרגל לאולם האירועים כדי לתת לנו חיבוק וחיזוק, כדי שהבר מצווה לא תיהרס. הם רקדו עם נועם ושרו לו, הרימו אותו על הכתפיים, כשברקע שומעים אזעקות ופיצוצים. את האוכל הרב שנשאר (הרבה אנשים מיהרו הביתה ולא נשארו לאכול) אנחנו מעבירים לחיילים שבעמדת כיפת ברזל. אני כותבת לך במוצאי שבת, בשעת לילה מאוחרת. עכשיו הבית רועד וגם הילדים, והטלפון קורס מרוב הודעות עידוד.
אחד החברים, לירון צדקה משדרות, כתב לנו משהו יפה על מה שעברנו: את התפילה נאלצנו לסיים מהר, בלי לקרוא את פרק א' בפרקי אבות, כפי שנוהגים להתחיל לקרוא השבת. אבל בשבת הזו, את פרקי אבות, שעוסקים בעיקר בהתנהגות שבין אדם לחברו, לא קראנו אלא קיימנו ממש. זכינו לראות את פרקי אבות מתממשים תחת אש, בשעת חירום, בקהילה שלנו. יש פה שוב צבע אדום, מפסיקה לכתוב. שבוע טוב".
