כולם קראו על כך בעיתון. כולם דיברו על זה יומם ולילה. אבל רק אחד קם ועשה מעשה. פרשת השבוע מתחילה כך: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹוקים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ".
יתרו שומע על היציאה של בני ישראל מעבדות לחירות, על הבשורה החדשה בעולם, והוא לא נשאר אדיש. זה מוביל אותו לעשייה: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה". הוא עוזב את ביתו, ומצטרף לעם ישראל.
התורה עצמה מספרת איך עמים רבים שמעו על יציאת מצרים, נדהמו ונבהלו. מיליוני בני אדם במזרח התיכון עקבו אחרי הדרמה. האם זה עורר אותם להשתנות? לא. רק יתרו שמע – והשתנה.
כמויות אדירות של אינפורמציה מתחרות על תשומת הלב שלנו. בכל יום כולנו שומעים אינספור ידיעות שונות, אבל כמה מהן גם מניעות אותנו לעשות משהו?
למשל: האם שמענו על רעידת האדמה האדירה במזרח התיכון וחשבנו איך זה נוגע לנו? הרי אפשר להתעלם ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. ואפשר גם לבדוק את היציבות של המבנים שלנו, להתפלל לרפואת הפצועים, וכמובן לעצור ולחשוב על השבריריות של החיים ועל משמעותם.
סיפורו של יתרו מעלה שאלה אקטואלית מאוד: מה אנחנו עושים עם מה שאנחנו שומעים?
