הכרתי פעם זוג שהתגרש – ואז השקיע את כל המאמץ בנקמה. במובן מסוים הם לא נפרדו, הם קמו בבוקר וחשבו איך לעשות רע לצד השני.
עבדתי פעם עם מישהי שכל חייה כעסה על בוסית שהייתה לה בעבר, וכל מה שעשתה – התכתב עם הפגיעה שהיא חוותה פעם במקום עבודה אחר.
פרשת השבוע מבקשת מאיתנו: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי". רגע, אבל המצרים עשו לנו דברים נוראיים, אז למה לא לשנוא את פרעה? למה לא לתעב את מי שאחראי לשעבוד האכזרי שלנו?
פרשנינו מסבירים את ההוראה הזו: קודם כל, תראו את התמונה המלאה. ארץ מצרים הרי כן הייתה מקום של הכנסת אורחים בהתחלה, ובנוסף המצרים גם קיבלו את עונשם. אבל מעבר לכך, פשוט אל תבנו את החיים שלכם על שנאה. אל תנציחו את הטראומה.
אם תמשיכו כל הזמן לתעב את מצרים, אם תחיו כל הזמן בכעס ובזעם, אתם תישארו עבדים. לא עבדים בגוף, אבל כן עבדים בנפש. אל תישארו משועבדים לרגשות שליליים. כל זה לא אומר שצריך לאהוב אותם, אבל צריך ללמוד לצאת מהחוויה הקשה הזו. לבנות את החיים מחדש, כבני חורין.
חודש אלול הוא הזדמנות לבדוק: האם גם לנו יש שעבוד כזה, שנאה כזו, שמשעבדת אותנו עד היום? האם אפשר לנסות להשתחרר?
