שני המאבקים של איילת סמרנו

בימים אלה יצא לאור הספר “ושבו בנים” של הרב ישראל גולדווסר, שמלווה גם הוא את “המטה הרוחני” הזה למען החטופים.

איילת, מסופר בספר, בכוחות בלתי נתפסים, פעלה כאמור בשני מישורים. הראשון – נגד אונר”א. יונתן נחטף על ידי הארגון הזה, שאמור לפעול למען “זכויות הפליטים בעזה”, ואיילת נסעה לכל העולם כדי לחשוף את הצביעות. היא הגיעה שוב ושוב לאו”ם ולכל פורום, כדי להראות את הווידאו שכל כך כאב לה לראות: עובד סוציאלי של אונר”א גורר את גופתו של יונתן על הקרקע ומשליך אותו לתוך מכוניתו. באוקטובר האחרון זכתה לראות את מליאת הכנסת מתאחדת באופן נדיר. 92 ח”כים תמכו בהצעת חוק להפסקת פעילות אונר”א בישראל. “יונתן מאחד אותנו”, אמרה אז.

והיה עוד מפעל חיים. איילת וקובי ישבו שבעה על יונתן, אבל באיילת תמיד כרסם הספק. היא הלכה למומחים, צפתה בסרטון, והרגישה שאולי יש סיכוי שהוא בכל זאת חי. יום אחד ראתה בבית את התפילין של יונתן, ואמרה לעצמה כך: “אני לא יכולה למסור אותם למישהו, כי אולי יונתן יחזור. אבל אני יכולה לגרום לכמה שיותר אנשים להניח אותם”. וכך היה.

למחרת הלכה לעבודה עם התפילין של יונתן, פגשה קולגה שלה שמעולם לא הניח תפילין, וביקשה ממנו להניח. מאז החליטה שלא יעבור יום בלי שמישהו יניח את התפילין של יונתן. “הפכתי לשליחת חב”ד חילונית”, צחקה.

פעם היא הגיעה לכותל לבר מצווה של משפחה אמריקאית. חתן בר המצווה הנרגש ביקש שלא להניח את התפילין החדשות שקנו לו, אלא את התפילין של יונתן. ופעם אחת שתי השליחויות שלה השתלבו. היא פגשה באירופה דיפלומט נכבד ושאלה: “אתה יהודי, נכון? הנחת היום תפילין? הנה התפילין של יונתן. אם הוא נהרג, תניח לעילוי נשמתו. אם הוא חי, תניח להצלתו”. מי יכול לומר לא לאמא כזו?

קיבלתי השבוע הרבה סיפורים כאלה, על מניחי התפילין של יונתן, בארץ ובעולם. התמונה המצורפת נשלחה על ידי תיכון בחצור הגלילית, שפגש אותה בסיור במתחם הנובה, עם התפילין כמובן. בעיגול - תמונתו של יונתן הי”ד.

זה כאמור רק טפח, רק חלק קטן מהסיפור היהודי העולמי שנכתב כאן. שיהיו הדברים לעילוי נשמתו של יונתן מרדכי, בן איילת וקובי היקרים.