בהצלחה לכל המתחפשים במוסדות החינוך. הנה קטע קצר שכתב הרב יוני לביא:
"אתה אוחז בידה של הבת שלך, מחופשת לנסיכה קטנה, וביחד אתם צועדים לגן. נהר ססגוני של אבירים וכלות שוטף את הרחוב, ובראש מנקרת שאלה מטרידה: איזה מין מנהג מוזר זה להתחפש?
אתה נפרד מהנסיכה שלך בחיבוק ונשיקה כשלידכם חולפים שוקולד פרה, עפיפון ושתי כלות, והמחשבות ממשיכות: אולי להתעטף במסיכות זה לא רק יום אחד בשנה אלא בעצם... כל השנה כולה? אולי פורים בא רק לחשוף את הסוד שאנחנו חיים בעולם של פוזות ומסכות, יחצ"נות ושואו, אבל מאחורי כל הפייק, המייק-אפ, הפוטושופ והחיוך המוקפד מסתתרים לפעמים דברים אחרים לגמרי?
אתה חוצה את הכביש בצעדים מהירים כשמולך מגיח דינוזאור חמוד אוחז בידה של אחותו האינדיאנית, וממשיך לחשוב: ואולי פורים בא בכלל לומר שאין גבול לדימיון? שאם רק נרצה ונאמין נגלה שהכול עוד אפשרי? אולי החג הזה בא לגלות שאם חשבנו עד היום ש'כזה אני' ו'זה האופי שלי ואין מה לעשות', פתאום מתברר שאפשר לשנות את הכול ולהיות משהו אחר לגמרי?
אתה חוזר הביתה ובפקק הקבוע, בדרך לעוד יום בעבודה, ממשיך לתהות: האם בהכרח החיים חייבים להיראות ככה? האם יש כאן גזירה וגורל שלא ניתן לשנות? או שאולי – כשם שבעולמם של ילדים, בוקר בהיר אחד מסוגל להפוך את הכול ולצבוע את העולם בגוונים חדשים ומרהיבים – גם למבוגרים עוד לא אבדה התקווה?
אולי סוד ה'וְנַהֲפוֹךְ הוּא' אינו שמור רק ליום אחד בשנה, אלא טמונה בו הזמנה לתפיסת עולם אחרת? זו הזמנה שאם נקבל אותה בלב פתוח, תוכל להאיר את חיינו באור שונה - לא רק בפורים, אלא בכל רגע שבו נבחר להסיר מסכות ולהתחבר מחדש לאלוקים, שמסתתר מאחורי מסך המציאות, ולגלות את הפלא שבהתחדשות.
אולי זה בדיוק הלקח האמיתי של פורים - שאלוקים פועל גם כשהוא מוסתר, שהמציאות גמישה יותר משנדמה, ושהכוח לשנות את סיפור חיינו נמצא בידינו, כל יום מחדש".
פורים שמח!
