תסתכלו על התמונה החגיגית הזו. הסיפור מאחוריה לא חגיגי בכלל:
חזרתי לפני כמה ימים ממסע הרצאות בלונדון. בדרך לאירוע בשכונת סטמפורד היל, עשיתי גוגל בסיסי על השכונה, והידיעה הבאה קפצה, מלפני כמה חודשים: "קו אוטובוס חדש ליהודים הושק בלונדון: קו 310 ישרת יהודים שרוצים לנסוע בין השכונות היהודיות גולדרס גרין וסטמפורד היל, כך שהם ירגישו בטוחים, ללא עצירות ביניים".
ובתמונה: ראש העיר של לונדון, סאדיק חאן, ושלל בכירים בקהילה היהודית, עומדים מחייכים בהשקת האוטובוס החדש. "ראש העיר קיבל פניות מארגונים יהודיים", נכתב שם, "שביקשו קו אוטובוס ישיר, שאליו לא יוכלו לעלות נוסעים שיתנכלו ליהודים. זו הייתה הבטחת בחירות שלו במירוץ לראשות העיר".
האוטובוס עולה 3.2 מיליון ליש"ט לשנה (כ-15 מיליון ש"ח), יוצא לדרך כל 20 דקות, ולדברי ראש העיר זהו יום ש"מחבר בין קהילות ומבטיח ביטחון ליהודים".
וואו. איזה חיבור, איזה ביטחון. גטו יהודי על גלגלים. זו תפיסת עולם שמצהירה פומבית: במקום מלחמה עיקשת באנטישמים האלימים, נסגור את היהודים בכלוב. במקום להרתיע את התוקף, נבודד את הקורבן. נשים פלסטר, ולא נטפל לעומק. זה נקרא פיתרון? הוא רק מנרמל את הבעיה ומחמיר אותה.
יודגש: אין כאן חלילה לעג לקהילה המקומית, ולסידורי האבטחה שלה. חשוב מאוד לשמור על ביטחון. יש פה שאלה רחבה יותר. הבעיה אינה רק האנטישמיות כלפי יהודים, אלא העתיד של אירופה כולה. לאן היא הולכת, או יותר נכון לאן היא שוקעת.
וכרגיל, כשרואים משהו כזה צריך לבדוק את עצמנו. גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית, זה מנגנון מפתה מאוד. איפה גם אנחנו בישראל מתמכרים לא פעם לתפיסות כאלה, שהן "כיפת ברזל", במקום לטפל בשורש, במה שצריך לבער מן העולם.
בערב, כשסיפרתי על כך לשגרירה שלנו בלונדון ציפי חוטובלי, היא אמרה לי: "יהודים רבים חשים כעת שההיסטוריה חוזרת על עצמה, יש מי שמרגיש ששנות ה-30 של גרמניה עושות קאמבק. הממשלה הבריטית נאבקת באנטישמיות, אבל המציאות בשטח מדברת: יהודי בריטניה לא מרגישים בטוחים והאנטישמיות שוברת שיאים".
אבל לדברי חוטובלי יש גם התפכחות והתעוררות, אצל אירופאיים רבים, ובפרט בקרב היהודים. "יש גם קרן אור בתוך המציאות הזו: מספרי העלייה שוברים שיאים. בקיץ הזה כ-200 צעירים עולים לארץ, חלקים כחיילים בודדים, וכ-1,000 (!) משפחות בריטיות יעלו ביולי-אוגוסט לישראל".
ברוכים הבאים. זו תהיה תמונה קצת יותר חגיגית...
