איש אשר יכול להכיל את רוחות כולם

איזו הגדרה יפה למנהיג: "איש אשר רוח בו". במילים האלה בפרשת פנחס מגדיר אלוקים באוזניו של משה את היורש שלו, יהושע. מה שהעם צריך אחרי פטירת משה הוא איש אשר רוח בו. ולמה הכוונה? יש שלל פירושים, כולם מרתקים. רש"י כותב שאיש רוח הוא אחד שיכול להכיל את הרוחות של כולם, וגם לשכנע אותם: "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". כמה רוחות יש בעם ישראל, וכמה קשה לחבר אותן ולהיות קשוב לכולן. אבל זה לא מספיק. לא די בכך. המנהיג צריך גם לשאוף למעלה, להוביל אותנו לכיוון מסוים. לעומתו, הפרשן רבי עובדיה ספורנו כותב: "איש אשר רוח בו – מוכן לקבל אור פני מלך חיים". כלומר, הוא בעצמו רוצה כל הזמן לעלות, להתעלות, להיות יותר מחובר. איש רוח לא מסתפק במצבו הרוחני הנוכחי, לא מטיף לנו ממרום מעמדו, אלא מנסה להשתפר בעצמו. הוא לא יורד אל העם, אלא מעלה אותו מעלה יחד איתו. אבל כאן מגיעה עוד נקודה – איש רוח לא מסתכל בבוקר בפיד בפייסבוק, ואז במדורי הדעות ובהודעות לעיתונות של הח"כים האחרים שכבר הקדימו אותו – ואז מגבש את דעתו המעודכנת. הוא יציב יותר, נצחי יותר, עמוק יותר. הוא לא הכי עדכני וטרנדי, לא תזזיתי כמו המבזק האחרון, לא מתחנף לדעת הקהל ולמה ש"נכון" לאותו בוקר. הוא לא מסית ומסכסך כדי לגרוף לייקים, ולא מרדד את הטיעונים של הצד שכנגד רק כדי שהטיעון שלו יישמע יותר טוב. הוא גם לא מנוהל על ידי יועצי תקשורת. "יהושע לא זז מתוך האוהל", מספר לנו הרב אביגדור נבנצל. "יהושע לא מש לרגע ממשה רבנו, מהלימוד, מהריכוז. הוא לא בדק כל בוקר מה אומרים בשווקים. ודווקא לכן – הוא הוא המנהיג הכי מציאותי, מחובר וריאלי. איש אשר רוח בו".