מה לעשות עם כל הרגשות האלה?

רגע אחד מתוארת מכת בכורות וכל הבנים הבכורים במצרים מתים, ורגע אחד אנחנו מקבלים מצווה מעשית – לקדש את החודש. ואז פרעה מודיע שעם ישראל יכול לצאת, אבל ממש תוך כדי הדרמה הזו אלוקים מצווה עלינו להניח תפילין ולחגוג את ליל הסדר בכל דור ודור.

למה הפרשה שבה יוצאים ממצרים, היא גם הפרשה שבה מופיעות לא פחות מ-20 (!) מצוות? יש כאן מסר עמוק וחשוב:

התורה היא לא ספר עלילתי ולא סרט. היא תורת חיים. ולכן בתוך הרגעים הכי עוצמתיים, בתוך ה"וואו", היא נותנת לנו עוגנים נצחיים, היא מכניסה את הערכים לתוך השגרה, לתוך חיי היומיום. הוא צורבת בנו לנצח את הסיפור בצורה הכי מעשית.

גם בתקופה הזו, יש פה קריאה לתעל את כל הרגשות הסוערים שלנו לתכלס, למצוות ומעשים טובים, לעשייה חיובית. כל אחד מוזמן לחשוב, דווקא בימים האלה, מה הוא לוקח על עצמו, איזה עוגנים קבועים הוא מוסיף לחייו.

בשורות טובות.