להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. פרשות השבוע הן בהר-בחוקותיי. נדבר עליהן, וכמובן על אסון מירון.
פרשת בהר היא הפרשה התשיעית בספר ויקרא. יש בה 24 מצוות (שמיטה, יובל, עבדים, קרקעות, חקלאות, עבודה זרה) ואפשר לתת לה את הכותרת: "כשהתורה פוגשת ארץ". נכנסים לארץ, ומתחילים ליישם.
במובן מסוים, בפרשה הכל חוזר למקום: עבדים משתחררים הביתה, אדם שנפל כלכלית ונקלע לחובות חזור למעמדו, קרקע שנמכרה ועברה ידיים רבות חוזרת אחרי שנים לבעלים האמיתיים שלה. עם ישראל הוא ציפור דרור, תמיד חוזר לדירתו, גם אחרי אלפי שנים של גלות, טלטלות וניסיונות השכחה, נקודה עמוקה ופנימית מושכת אותו אל ארצו ואל שורשיו: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, ושבתם איש אל אחוזתו, ואיש אל משפחתו תשובו". אז איך חוזרים? באיזו תנועה נפשית? במילה אחת – ענווה. מול האדמה – לא אני במרכז. הפרשה מתחילה בציווי לשים לב לאדמה, ולראות שלא אני השולט:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.
אבל זה ממשיך לעוד תחום שבו לא אני במרכז – עסקים, כלכלה, מסחר. שימו לב למילה המנחה ברצף ההוראות הכלכליות של הפרשה. לפני כל הביזנס, לפני ההוראות הכספיות – המילה "אח" חוזרת ומופיעה בצורה מעניינת. לא מדובר על אח ביולוגי, אלא על כל מי שאתה עושה איתו עסקים:
וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.
כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.
אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹוקיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד, כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.
זה חוזר שוב ושוב: אחיך, אחיך, אחיך... זו מילת מפתח. אם ביחס לאדמה מילת המפתח היא שמיטה, הרי שביחס לאדם מילת המפתח היא משפחה. אחווה (מלשון אח). האמת היא שזו הגדרה מעניינת לעם היהודי. מהו העם היהודי? לאום? תרבות? שפה? ארץ? הוא קודם כל משפחה מורחבת. זה מדהים, כי ככה אנחנו גם עולים על בימת ההיסטוריה – כמשפחה. אברהם אבינו, שרה אימנו – עד היום, ילד באלסקה וילד בניו יורק וילד בישראל קורא להם כך. אם כולנו אומרים אברהם אבינו, אם יש לנו אבא משותף, אנחנו אחים. הרב פרופ' יונתן זקס כותב כי גם ספר בראשית לא מתאר את עקרונות האמונה שלנו, לא פותח באני מאמין, ואפילו לא יוצא נגד אלילות ועבודה זרה, מה הוא עושה? מתאר משפחה. משפחות. הורים וילדים, אחים ואחיות. וגם היחס שלנו עם אלוקים – הוא משפחתי. "בנים אתם לה' אלוקים", "בני בכורי ישראל", "אבינו מלכנו" (קודם כל אבינו). זו הזיקה. שימו לב לקביעה הבאה של הרמב"ם:
"כל ישראל והנלווה אליהם כאחים הם, שנאמר 'בנים אתם לה' אלוקיכם'. אם לא ירחם האח על אחיו, מי ירחם עליו?" (רמב"ם, הלכות מתנות עניים)
מכילתא דרשב"י (רבי שמעון בר יוחאי) הוא מדרש הלכה על חומש שמות. רשב"י הוא החכם הראשון שמוזכר שם, ויש אומרים שהמדרש כולו יצא מבית מדרשו של רשב"י. וכך נכתב שם:
"מלמד שהם כגוף אחד ונפש אחת... 'שה פזורה ישראל': מה רחל (כבשה) זו – לקה אחד מאיבריה כולן מרגישים, כך ישראל: לקה אחד מהם – כולם מרגישים".
(מכילתא דרשב"י)
בואו נזקק את המסר, במשפט לסיכום השבוע הזה:
"לקה אחד מהם – כולם מרגישים"
(מכילתא דרשב"י)
ואם כך כשלקה אחד, מה נאמר כשלקו 45? ראינו השבוע סולידריות-שיא, חיבוק יוצא דופן, אהבת אחים מרשימה. אחרי שנת קורונה, האסון הזה הזכיר לנו כמה אנחנו קשורים. נחזור לפרשה – אם אכן נחיה לפי כללי השמיטה והאחווה, אזי:
וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח.
וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.
ולסיום, פרשת "בהר" שמתחילה בשבת (שבת הארץ, שמיטה), גם נגמרת בשבת:
אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'.
שבת בהתחלה ושבת בסוף. ככה נכנסים לארץ ישראל. אבל זה לא הסוף, הפרשה האחרונה בספר ויקרא היא בחוקותיי. זוהי הפרשה העשירית בספר ויקרא, יש בה 12 מצוות, אבל רובה – ברכות וקללות, פרשת התוכחה. הברכות קצרות יחסית והקללות ארוכות ומפורטות ומפחידות. הפרשה מתארת אותן באופן מדורג שהולך ומחמיר עד לעונש הכבד ביותר – גלות. אגב, הגלות היא בין היתר עונש על אותן שמיטות שלא קוימו. הגלות תאפשר לארץ ישראל לקיים את אותן שנות שמיטה שלא קיימנו כשהיינו על אדמתנו. אבל הסיום אופטימי, הקב"ה זוכר אותנו ואת הברית עמנו. אז זה מתחיל נפלא, בעשרה פסוקים:
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.
וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.
וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.
וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב
וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.
וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם.
וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ.
וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם.
וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹוקים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם.
אֲנִי ה' אֱלֹוקיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.
אבל אז מתחילות גם אזהרות. אם לא תלכו בחוקותיי, יקרה ההיפך:
וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה.
וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי.
אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.
אני לא אצטט פה כעת את כל הקללות הקשות, שכולנו מקווים שהן כבר מאחורינו אחרי כל מה שעבר על עמנו. אני רוצה להתעכב על קללה אחת:
וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף.
רש"י: ונסו מנוסת חרב – כאילו רודפים הורגים אותם.
רש"י: עלה נידף – שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש ומוציא קול.
יש פה קללה קשה – אתה בורח מכלום. אין רודף. האדם מפחד, חושש, בורח, ואין בכלל מי שרודף אחריו, הכול בדמיון. הוא מאבד את האבחנה בין סכנה אמיתית לפחד מדומיין. על מציאות כזו אומר רבי נחמן מברסלב: "ודע שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד, והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל". להתפחד – זה להפחיד את עצמך. זו קללה.
אבל אחרי המנוסה הזו, מה קורה? אנשים נופלים אחד על השני, פיזית:
וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.
רש"י: וכשלו איש באחיו – כשירוצו לנוס, יכשלו זה בזה, כי ייבהלו לרוץ.
רש"י: כמפני חרב – כאילו בורחים לפני הורגים, שיהא בלבבם פחד וכל שעה סבורים שאדם רודפן.
שימו לב: אין פה אויב חיצוני, אין טרור, זה מחדל עצמי. משהו שאנחנו עושים לעצמנו. וכאשר נרצה לנוס ולברוח מהאויבים, אנחנו ניפול זה על זה תוך כדי ריצה, מרוב בלגן. אבל רש"י מציע עוד פירוש, שימו לב:
רש"י: ומדרשו: וכשלו איש באחיו – זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבים זה לזה.
כלומר, לא רק ברמה הפיזית נתנגש אחד בשני, אלא גם ברמה הרוחנית, אם אחד חוטא, זה מכשיל גם את השני. ודווקא בתוך כל תיאורי הזוועה רש"י משבץ פה את הביטוי "כל ישראל ערבים זה לזה". יש בינינו ערבות וקשר, ולכן העוון של האחד משפיע גם על השני. הרבי מלובביץ' אומר על כך שעלינו להסתכל על הקללות גם כברכות, והנה, אם כל ישראל ערבים זה לזה כשמדובר בעבירות, אז אפשר לא רק להכשיל אחד את השני אלא גם לעזור ולהועיל, כי הפסוק הזה מזכיר לנו שיש בינינו ערבות הדדית. אם יש מציאות של "וכשלו איש באחיו" (המעשה של אחד מכשיל את אחיו), יש גם מציאות הפוכה של "ועזרו איש באחיו":
"דברי התוכחה, לפי האמת, אינם אלא ברכות. ואף כאן: הברכה היא, שאחד יכול לעזור ולהועיל לחברו, מכיוון שכל ישראל ערבים זה לזה, היינו שהם מעורבים זה בזה, וערבים ונעימים זה לזה, שלכן עוזרים ומועילים אחד לשני בחפץ לב ובשמחה" (הרבי מלובביץ')
מעבר לתיקון הפיזי והמעשי (במירון ובכלל, "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם") יש פה אירוע שמזכיר – כשם שאפשר ליפול ביחד, אפשר לקום ביחד. אנחנו קשורים יותר ממה שנדמה לנו. ובעזרת השם כך נגיע לפסוקים המסיימים את הפרשה, התחלנו בטוב ומסיימים בטוב:
וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.
וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם.
וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹוקיהֶם.
וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹייִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹוקים אֲנִי ה'.
רגע רגע, זה לא באמת הסוף. ספר ויקרא לא מסתיים כך, אלא מסתיים בהלכות ("אם בחוקותיי תלכו", כך אמרנו בהתחלה, אז עוד קצת חוקים ומצוות). יש פה פסוקים על נדרים, כסף, בהמות, גאולת שדות, ואז מגיע הפסוק האחרון בספר:
אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.
התחלנו לקרוא את ספר ויקרא ולא ידענו אם הקורונה נעלמה, רק התחילו ההקלות. אנחנו מסיימים אותו ב"ה במצב טוב מאוד בישראל מבחינת הקורונה. התחלנו אותו בלי ממשלה יציבה, ואנחנו מסיימים אותו בלי ממשלה יציבה, אבל המפגש השבועי עם התורה בהחלט נותן יציבות. התחלנו אותו בלי לדמיין את אסון מירון בל"ג בעומר כמובן, ואנחנו מסיימים אותו לצערנו מתוך האסון הזה. ובתוך כל האירועים וההתרחשויות, החדשות והסערות, בשבת בבוקר יכריזו בבתי הכנסת: חזק, חזק ונתחזק. תודה לכם, בשורות טובות.