ארבע ברכות מהפרשה - השיעור השבועי - פרשת בלק תש"פ

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

החופש הגדול התחיל בימים אלה. המשק כולו נכנס לקיץ לא פשוט כלל. היה לנו כל כך ברור שזה מאחורינו, שנחזור לחופשות בארץ, בחו"ל, ששנת הלימודים הבאה תיפתח כרגיל. אולם שוב יש אי ודאות, וכשיש אי ודאות הולכים לשורש, למקור, לפרשה.

פרשת 'בלק' מתארת את המלך העוין בלק, שרואה בשורה חדשה במזה"ת ושמה - עם ישראל. עם שיוצא ממצרים, ממשיך לישראל, הר סיני, יש לו תורה. כל זה לא מוצא חן בעיניו והוא קורא לבלעם במטרה לקלל אותנו. בלעם הוא הישות הרוחנית שהוא מכיר, נביא. יש מי שמשווה את בלעם לאברהם. אברהם הלך בדרך הנכונה, בלעם קצת פחות. הוא רשע, אוהב כסף וממון, אוהב כבוד, אבל בסוף הוא נעתר לבקשה של בלק לקלל אותנו.

זה קצת מזכיר לנו את החוקיות במזה"ת ובעולם בכלל, תפילות במרחב הן דבר חזק עד היום. יש משמעות למילים, יש משמעות לברכות או לקללות. האויבים יודעים את זה, אנחנו יודעים את זה. בלק יודע שאם בלעם יגיד עלינו דברים, יש לכך תוקף, במיוחד אם זה אדם עם יכולת רוחנית.

יש כאן נקודה נוספת, קצת נסתרת. הפרשה הזו היא פרשה על מאחורי הקלעים, נדמה שזו הפעם הראשונה שיש "הרמת מסך" - ניתן לראות מה מסתתר מאחורי הקלעים. בדרך כלל אנחנו מספרים בפרשה על מה שקרה. הרי ידוע לנו שנוח בנה תיבה, קין הרג את הבל, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, המרגלים, קורח - רואים את זה. הכל קורה מול כולם, ופתאום, מה שכתוב עכשיו בפרשה זה לא מה שדיברו באותו בוקר במדבר. הם קמו כרגיל, ראובן התמתח ואכל מן, שמעון דיבר עם לוי והלכו למשכן... יום רגיל. האמנם יום רגיל? מאחורי הקלעים יש לכם מושג מה קורה בכלל? בלק קורא לבלעם, בלעם עומד על ההר הסמוך ומקלל או מברך אתכם!

כל ההתרחשות הרוחנית הזו מתרחשת בעוד שלנו אין מושג. זה קורה גם עכשיו. תמיד יש רבדים נסתרים. הפרשה חושפת לנו מעט מהרמה הרוחנית שבה העולם מתנהל. גם כרגע יש משמעות לקללות ולברכות, דברים שמתרחשים ואין לנו מושג. אולי גם זה מתאים לתקופה הזו. אנו שואלים ולא מבינים מה ה' רוצה מאיתנו? מה הגזירה הזו? איזו מגיפה מוזרה. ממתי מסירות נפש זה לא ללכת לבית כנסת? לא לחבק את סבתא? גם אנחנו רוצים מעין הרמת מסך כזו להבין לאן המהלך הזה מוביל.

הפרשה הזו מזכירה לנו שיש מאחורי הקלעים דברים עם תכלית שאנו לא מודעים אליהם בזמן אמת. אפשר לנתח את בלעם, את האופי הבעייתי שלו. אפשר לדבר על בלק ולמה הוא מתנגד אלינו. אפשר לדבר על החטא שמגיע אחר כך, אנחנו נתמקד ברשותכם, רק בברכות.

בפרשה אנו מקבלים הצצה מבחוץ על מה טוב בנו. בלעם עומד, מסתכל, רוצה לקלל, אבל ה' גורם לו לברך. הוא מסתכל ופעם אחר פעם לא מצליח לקלל את האומה המופלאה הזו. לא מצליח להוציא מפיו מילים רעות. בלק כועס, לוקח אותו למיקומים שונים, זוויות שונות אך זה לא הולך. הוא מברך ושוב מברך ושוב מברך.

ברכה ראשונה: להסתכל על העבר ועל העתיד

כשבלעם מתבונן בנו בפעם הראשונה, הברכה הראשונה שלו היא להסתכל על העבר ולהסתכל על העתיד ומתוך כך לקבל כוחות להווה. "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ". אומר רש"י: אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על ידי אבות ואימהות.

זה לא סיפור על הבוקר של אותו היום במדבר או יולי 2020. הסיפור מתחיל באברהם ושרה, ביצחק ורבקה, ביעקב, רחל ולאה - שם זה מתחיל. אני מסתכל על העבר המפואר של האומה הזו, אוטומטית זה גורם לי להעריך אותם, לברך אותם, להבין שיש להם עבר מפואר.

אדם הוא לא אטום. כמה שינסו למחוק לנו את המושגים של משפחה או ייחוס, יש משמעות מאין באת ו... לאן אתה הולך? אם יש עבר גדול, יש גם עתיד גדול.

הרש"ר הירש, רבי שמשון רפאל הירש, חי בגרמניה לפני כ-200 שנה והוביל את תנועת "תורה עם דרך ארץ". שם, במשפט אחד מזוקק, הוא עוזר לנו להבין מה בלעם רואה ומה אנחנו צריכים לראות בעצמנו עד היום: כדרך שמקומות מרוחקים מתקרבים זה אל זה לעיני הצופה ממרום, כך הדבר גם בזמנים.

כמו ששני מקומות רחוקים זה מזה נראים לצופה מרחוק, ממעוף הציפור, כקרובים זה לזה, כך זה גם בזמן. הסתכלו על ההיסטוריה של העם הזה. אלפי שנים אחורה, תקופת האבות והאימהות, או קדימה, על הגאולה, במהירה בימינו, זה  כהרף עין. אומה שיש לה כזה עבר מפואר ובעז"ה כזה עתיד מפואר, שואבת המון כוחות מעצם הידיעה שאנחנו חלק ממשהו גדול.

בלעם רואה אומה קטנה שההיסטוריה שלה ארוכה ועמוקה, והוא רואה את הרצף ההיסטורי שבו, בסופו של דבר, לעם הזה תהיה בשורה גדולה. הרי רוב העמים המוזכרים בפרשות האחרונות – מהכנעני דרך הגרגשי, מהאמורי דרך היבוסי – כל אלו לא קיימים היום. בלעם קולט שהאומה הקטנה שהוא רואה תשרוד פה אחרי כולם. הוא מקבל פרספקטיבה.

ברכה שנייה: לשמור על ייחוד לאומי

"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". ברכה שהיא גם אתגר. יש פה עם שיש בו ייחודיות. יש פרשנים שראו זאת כקללה ויש שראו זאת כברכה. הפחד של גדולי ישראל היה דווקא מהחופש, משוויון הזכויות, מתנועת ההשכלה שמשחררת את היהודים לעתים גם מהיהדות עצמה. האם זו ברכה או קללה להישאר לבד? לא ניכנס לשאלה הפילוסופית הזו. אולם, הנצי"ב, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין אומר: "הן עם לבדד - ישכון", כל עוד הוא שומר על  הייחודיות הלאומית שלו, הוא ישכון, "ובגוים - לא יתחשב" - ברגע שהוא מתחיל להתבולל ולהיטמע בגויים, אז הוא לא יתחשב.

בלעם רואה כאן סגירות שהיא גם ברכה, גבולות המייצרים את היכולת לשרוד. הרי כל האומות האחרות לא שרדו את זה. אז מה הסוד כאן? "לבדד ישכון". יש לו יכולת להתגלגל בכל המהפכות, התפיסות והתורות ששינו את העולם אלפי שנים ולשמור על הייחודיות שלו. הייחודיות הזו אצל בלעם היא פלא גדול. חז"ל מסבירים לנו: בלעם = בלא עם, או בלל עם = בלבל עם, מלשון בלבול והתבוללות. אין אצלו חשיבות לזהות של אומה. לכן הוא מתפעל כל כך.

גם היום אנחנו מתמודדים עם העידן הגלובאלי והאתגרים שלו. מצד אחד, רוצים להתקדם, אנו חלק מהעולם הזה ויש לנו מה לתת לו. מצד שני, יש עדיין גבולות, הגדרות. אסור למהר למחוק אותם. אנחנו לא "אזרחי העולם הגלובאלי". הקורונה העצימה זאת עוד יותר. גם אם התרגלת לטוס כל יום ולחיות במלונות ובשדות תעופה, בסוף כל מדינה פה שומרת על גבולותיה ונאבקת בקורונה בדרך אחרת. פתאום מדרגים אותנו ביחס למדינות אחרות ולעמים אחרים. פתאום יש גבולות, יש מדינות. יש משמעות לעם. יש משמעות אם אתה בספרד, ניו זילנד, אמריקה הצפונית או הדרומית. פתאום כל עם הוא "עם לבדד ישכון". כל אחד מתכנס לגבולות המדינה והלאום שלו. אלו דילמות  שחשבנו שנגמרו.“Imagine there's no countries”  שר ג'ון לנון. זה לא נכון. אנחנו צריכים את ההגדרות האלו, העולם כולו צריך אותן עכשיו.  כל עם מתכנס חזרה אל מדינת הלאום שלו ואל ההחלטות שלה. חזרו להשוות מדינות בחדשות. חשבנו שזה כבר לא רלוונטי, שכולם חיים במדינת פייסבוק. לנו זה רלוונטי במיוחד. יותר מ-100,000 ישראלים חזרו הביתה והבינו שצריך לחשב מסלול מחדש, שהחלום האמריקאי או האירופי שלהם הוא לא רלוונטי.

זה לא רק העניין הלאומי. זה גם העניין הדתי, היהודי. אנו רואים את זה יותר ויותר בתקופה הזו. התקרבות, מחשבה על משמעות, קשר, מסורת. זו הברכה השנייה של בלעם, היכולת של עם ישראל לשמור על עצמו.

בואו נודה. דברנו על תקופות של אמנציפציה ושל שחרור, אבל כיום, מחוץ למדינת ישראל רוב ככול העם היהודי מתבולל. משפט שקשה לומר. יש כמובן מי שלא, אבל מדובר בכמה עשרות אחוזים, הרבה יותר מ-50% מהיהודים, וודאי מהיהודים שאינם דתיים. "הן עם לבדד ישכון?" למה כשנותנים לנו חופש אנו מואסים במורשת?

מבחינתי, כשיש לנו זהות כל כך אטרקטיבית וכל כך טובה ברור שלא מתבוללים. זו לא אופציה. לא צריך להגיד מה לא (להתבולל) כשיש משהו כל כך חיובי ואטרקטיבי. זה מספיק.

ברכה שלישית: פרטיות

הברכה הרלוונטית והבוערת מכולם. קדושת הפרטיות. בלעם מסתכל עלינו בניסיון נוסף לקלל ושוב פורצת מפיו ברכה:

"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". כמה זה טוב! מה טובו. זה נכון ואמיתי. שוב בלעם מופתע. הוא לא מכיר מסגרת כזו של משפחה, קהילה, שבט. הוא גם לא מכיר פרטיות. בעם שלו אין משמעות לרכוש, לגוף, לגבולות. מהעולם ממנו בלעם מגיע, פתאום הוא רואה "עצור, גבול לפניך". גבול מיוחד של פרטיות, מרחב אישי.

רש"י כותב זאת פעמיים: ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו. היה כאן "תכנון ערים" ששמר על צניעות ועל מרחב אישי. כל פתח אינו מכוון כנגד הפתח האחר. שנים לפני הביטוי "הדשא של השכן ירוק יותר" – בלעם מברך את המציאות שבה לא מקנאים בדשא של השכן, פשוט כי לא מסתכלים עליו. אני בונה את עצמי, את המשפחה שלי, את הפרטיות שלי. פרטיות זה דבר קדוש.

היום אנחנו חיים בחברה שקופה. לכאורה, כל ענקיות המידע יודעות עלינו הכל. אנחנו נותנים את כרטיס האשראי או מתקינים אפליקציה ובכך מוותרים על הפרטיות. זה לא רק העניין הטכני, אלא גם העניין התוכני. אנחנו משתפים הכול. הכול פומבי, שייך לכולם, תמיד כל הזמן.

יש פה סוד שאפשר לקרוא לו: הפרדת רשויות. הפרדת רשויות אמיתית. לא בין השופטת למחוקקת למבצעת, גם זה חשוב, אלא בין רשות הרבים לרשות היחיד, ובין רשות יחיד אחת לשנייה. התורה דורשת מאיתנו להכיר בכך שיש תחום ציבורי ויש תחום פרטי. בלעם רואה בזה ברכה. למה אנחנו היום לא רואים בזה ברכה? איפה עובר הגבול? מה רק שלנו?

שבת זה יום בו כל אחד נכנס לאוהל שלו ואין שיתופים, או לפחות לא צריכים להיות. בלעם עולה על נקודה מעניינת. הרבי מלובביץ' היה מדבר על זה שבקיץ, ב"קמפים", בטיול, אנשים חושבים שזה לא כמו בבית ששומרים על הכללים. כביכול בקיץ אפשר להתפרע. הרעיון שהאוהלים לא פתוחים אחד כלפי השני במדבר הפתוח, כשזה יכול להפוך להפנינג, הוא יסודי ובסיסי. הכי קל להגיד "יאללה בלגן", ונתארגן על עצמנו כשניכנס לארץ ישראל, שם לכל אחד יהיה בית. אבל לא. הם שומרים על צנעת הפרט גם במדבר, בחום, בדרך. הפרטיות זה לא ערך זמני. אם זה ערך, הוא לא יכול להיות זמני. יש פה אמירה שאני חי קודם כל את החיים שלי ומתוך כך יכול לצאת החוצה ולעשות.

יש ביטוי מפורסם שנקרא "פומו"- Fear Of Missing Out . ביטוי של חוקרי רשתות על כך שאנו כל הזמן חוששים להפסיד משהו המתרחש במקביל. הפחד להחמיץ פוסטים שעולים או סטוריז שכבר באוויר ועוד מעט ייעלמו. הרי תמיד נפסיד משהו.  אף פעם לא נצליח לצפות ולקרוא כל מה שמתפרסם.

אבל מה עם FOMO על החיים שלי? על העולם הפנימי שלי? יש בי חשש להפסיד מחשבות של אחרים, אבל בינתיים הפסדתי המון מחשבות שלי. מה עם הפחד להפסיד את החוויות של הילדים שלי, בעלי, ההורים, חבר קרוב? חוויות שלא עולות בפוסט מלוטש אלא מצריכות הקשבה, תשומת לב וגם רגעים של שתיקה?

לפעמים האויב מבחוץ יודע יותר טוב מאיתנו מי אנחנו. בלעם מסתכל מבחוץ ורואה את הטוב שבנו.

ברכה רביעית: יש לנו סיפור לספר לעולם

נרצה או לא נרצה, לא נוכל לברוח מזה. יש לנו בשורה, יש לנו מה להגיד. "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר", מברך בלעם.

רש"י: יתיישבו בארצם בכוח ובגבורה. העובדה שעם ישראל חוזר לארצו זו לא רק בשורה לאומית, אלא בשורה עולמית. יש לנו מה להגיד לעולם, בפרט בתקופה זו, במשבר עולמי קשה.

ליבנו עם הידידות שלנו באירופה, בארה"ב. בארה"ב ראיתי זאת מקרוב, גל נורא של אנטישמיות ופיגועים ואז גל הקורונה הנורא ולאחריו מהומות וביזה. ארה"ב מתפרקת מנכסיה, הריסת פסלים של מייסדי האומה, אלימות ברחובות, פוליטיקלי קורקט קיצוני מאוד של השמאל, לאומנות גסה של הימין, קרבות בהם מבינים שההמנון והחוקה זה לא מספיק, משהו שם לא נדבק. שנים אנחנו מסתכלים על האמריקניזציה בקנאה וברצון להיות חלק מזה. אנחנו ממש לא צריכים אמריקניזציה עכשיו בישראל, אנחנו צריכים שיח של סולידריות וחיבור.

אירופה במשבר אחר, עוד לפני הקורונה. משבר הילודה. אירופה הופכת לבית אבות אחד גדול. גני ילדים נסגרים לטובת בתי אבות. כשאין ילודה מגיעים מהגרים. פניה של אירופה הקלאסית שהכרנו משתנים, וכעת - משבר הקורונה. גם סין והמשברים שלה, העולם המוסלמי והמשברים שלו.

בתוך כל זה, האם לעם ישראל יש מה לומר? התשובה היא כן ובגדול. הבשורה הגדולה שעם ישראל חוזר לעצמו היא בשורה. צריך לצאת מכאן קול שבטוח בעצמו. אני חוששת שכעת עם הגל השני אנחנו קצת מפספסים. ברמה הפשוטה - להיות אור לגויים בהתמודדות עם הקורונה. הצטיינו בזה. היינו במצב של 8 נדבקים ביום. חזרנו למאות נדבקים. ערב גל שני, ערב סגר, הסולידריות שלנו, השמירה על ההנחיות, יש לנו צורך ביכולת לחיות את המורכבות הזו. הכי קשה זה איזון. נורא קל לעשות סגר קיצוני לצד אחד, נורא קל לפתוח הכל, מצד שני. ישראל היתה יכולה להיות בשורה יותר גדולה לעולם בנושא הקורונה, עוד לא מאוחר. הלוואי שהממשלה וכולנו נסתער על זה במלוא המרץ.

אנחנו צריכים להיות בשורה לא רק בהתמודדות עם הקורונה אלא בשורה רוחנית, תרבותית, אלטרנטיבית. עם ישראל חוזר לארץ ישראל, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", ללא קלישאות. זה אמור להיות כך. אנו אמורים לדעת מי אנחנו, ומתוך הזהות הזו להאיר ולתקן את העולם בתקופה שהוא כל כך שבור ומקולקל. אולי יש ציפייה מיוחדת לקול הזה שלנו.

"כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". יש משהו מאוד מלכותי שהפרשנים מחברים למילים האלו. כולו אומר כבוד, זו מלכות. אנחנו מגיעים לפה ויושבים, מי יקימנו? מי ילחיץ אותנו? אנו לא כעלה נידף. לא כל סערה או גינוי בינלאומי, לא כל קורונה מטלטלת את כל עולמנו. מי יקים אותנו? אנחנו רגועים, שקולים, גם כהורים יש בנו את הכוחות ואת היכולת להיות מנהיגים בתקופה הזו. לביא, ארי, אלו ביטויים של הנהגה. בלעם רואה בנו את הכוח הזה, גם האישי הפנימי וגם הלאומי.

תחשבו שמדינת ישראל תשדר כבוד לאומות, יש לנו משהו להגיד. "מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר", כלומר, יש לנו בני ברית. הדרוזים, הצ'רקסים פה בארץ, בעולם כולו - נשיא ארה"ב, בוריס ג'ונסון. הצטרפו לסיפור, יש פה סיפור לאומי שיהפוך לעולמי. "אורריך"- אירן וגרורותיה, חמאס חיזבאללה, עזה, לבנון- מי שלא מצטרף לסיפור החיובי, לבנייה החיובית של האנושות הוא בצד הלא נכון של ההיסטוריה.

לסיכום:

העלנו ארבעה כלים עוצמתיים, ארבע ברכות שבלעם מברך אותנו. הוא לא מתכוון, אבל כך יוצא לו:

1. להסתכל על העבר והעתיד- אם מתחילים את היום מהאבות והאימהות ומסיימים את היום בגאולה השלמה, זה מקפיץ את ההווה ונותן לנו כוחות להתמודד עם היום יום.
2. לשמור על ייחוד לאומי- לא להתבולל ולזכור את הייחודיות שלנו.
3. הפרטיות היא ברכה- הקדושה של האוהלים, גם בקיץ הזה. לחשוב מה פנימי בחיים שלי, לא הכל לשתף ולפרסם. יש כל כך הרבה כפתורים של פרסום, אין כפתור "אל תשתף, זה שייך לנו". הלוואי והיה לנו בראש כפתור כזה.
4. יש לנו סיפור לספר לעולם - סיפור אישי של עוצמה לאומית, ביטחון, סמכות, עוצמה אישית שלנו כהורים, כאנשים, כיהודים. סיפור לאומי שיש לישראל לומר לעולם כולו. זה לא רק "לא להתבולל" אלא גם מה כן, סיפור לאומי גדול שהולך ונמשך.

שנמשיך את הסיפור הזה בעז"ה, שנפגש בקרוב ומקרוב בבריאות. עד אז - קיץ בריא וחופש גדול שפוי 🙂