מתכוננים לראש השנה - השיעור השבועי - פרשת ניצבים תשע"ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים. חזרתי מהבחירות בישראל, ואנחנו עוברים לבחירות האמיתיות, לזירה האמיתית: ראש השנה. הקרב הוא לא בין נתניהו לגנץ אלא בין היצר הטוב ליצר הרע. וכאן אין רוטציה ומבוי סתום, כאן תהיה בחירה ברורה, הכרעה ברורה, של כל אחד מאיתנו. נזכרתי השבוע במשפט של פרנץ ורפל: "בני דורנו מתעניינים כל כך בשמאל ובימין, עד ששכחו לגמרי כי יש גם מעלה ומטה."

ראש השנה הוא יום עמוק וקדוש ומלא משמעות. קטונתי. אנחנו נדבר היום על הדברים הפשוטים ביותר, על הביטויים הפשוטים ביותר שאנחנו אומרים, על הדברים הפשוטים ביותר שאנחנו עושים. ננסה ללמוד על משמעויות חדשות ביומיים שלפנינו – ימי שני ושלישי, תחילת שנת תש"פ. נתחיל.

1. "שנה חדשה" – מה בעצם מתחדש?

שנה חדשה מתחילה. אנחנו רגילים כל כך למילה הזו, "חדשה", אבל התורה מבקשת מאיתנו לעצור ולהתבונן. להתחדש באמת. מה בעצם הופך לחדש, בעולם ובנו, בתקופה הזו? במקורות היהודיים אנחנו מוצאים שלושה דברים שחז"ל מבקשים מאיתנו להתבונן בהם בכל יום כאילו הם חדשים:

1. התחדשות בתורה

אחת המילים הפופולאריות בספר דברים, שאותו קוראים לאורך חודש אלול, היא המילה "היום". שוב ושוב לפני הכניסה לארץ ישראל אנחנו מתבקשים להתייחס לדברים כאילו הם קרו לנו ממש היום בבוקר, ולא לפני אלפי שנים במדבר.

הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

רש"י: בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ.

רש"י: היום הזה נהיית לעם" - בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית.

עכשיו הוא הזמן המתאים ביותר בשנה לרענן ולחדש את הקשר שלנו לתורה, להתבונן עליה כעל מתנה שקיבלנו זה עתה ולהחליט איך נראה אותה השנה באור חדש לגמרי.

זו אחת הבעיות המרכזיות שלנו היום. התורה לכאורה ישנה, והתרבות לכאורה מתחדשת. סדרות בנטפליקס לעולם יהיו קלות וזמינות יותר, הדיסק החדש לעולם יהיה מלהיב יותר. יש פה לדעתי שני כיוונים לפתרון – אחד, להשקיע. להתאמץ. התורה מתגלה בפני מי שמעמיק, כדאי לעמול ולהתמסר וללמוד עוד ועוד. אני רואה את זה אפילו אצל בעלי היקר, בלימוד הדף היומי. אין נטפליקס יומי שנותן תחושה כזו. החידוש מגיע לא ברגע, לא בשנייה, אלא רק למי שמוכן להתאמץ כדי להגיע לסוד.

אבל בדור שלנו יש עוד דבר – עשינו הפרדה בין התרבות לתורה. צריך לחבר ביניהם. תרבות שנובעת מהתורה. לא ליצור מחיצה בין המוזיקה שאני שומע לבין התורה, אלא להיפך. הנה רק דוגמה אחת: ישי ריבו בשיר "סדר העבודה" נותן פירוש חדש ומרגש לעבודת יום הכיפורים, אם עוד לא שמעתם אני מאוד ממליצה, אבל אל תקשיבו לזה תוך כדי, צריך טישו לנגב את הדמעות, צריך לראות את הקליפ שמתפתח. אלפי שנים שאנחנו עוסקים בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ופתאום מגיע בחור צעיר מארץ ישראל ומרים ומעיף את כל החוויה הזו. צריך ספרים כאלה, סרטים, סדרות, כדי ליצור אפשרויות גם למי שלא יושב כל היום מול דף הגמרא, שהפער בין הקודש לבין החול לא יהיה כל כך קיצוני.

2. ארץ ישראל

ארץ ישראל היא הארץ המובטחת, הארץ הקדושה, אבל האם היא ארץ חדשה? הרי אנחנו מספרים – בצדק – לעצמנו ולכל העולם על הזכות ההיסטורית העתיקה שלנו על המקום הזה. זה נכון, אבל אסור שהיחס שלנו כלפי ארץ ישראל יתיישן. הפסוק אומר:

וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ

רש"י: ונתנה לך – תהא בעיניך כאלו נתנה לך בו ביום ואל תהי בעיניך כירושת אבות.

לא משנה היכן אנחנו גרים, אנחנו צריכים ליצור קשר חי, תוסס ורלבנטי עם ארץ ישראל, ולא להסתמך רק על מה שסיפר לנו סבא של סבא. ושוב, חודשי אלול ותשרי הם הזמן לחשוב איך להכניס לתוך חיינו קשר חדש ואותנטי עם ארץ ישראל.

כעת הייתה לי הזכות להסתכל על ארץ ישראל קצת מחדש. הנה כמה דוגמאות מהנסיעה: הגעתי לארץ, חייכתי לדיילות, הן לא הבינו מה אני רוצה, כמעט נישקתי את האדמה, התגעגעתי לכל דבר, מהכותל ועד לקוטג', אפילו לליברמן... טוב, לא באמת. אבל זו התקופה הכי ארוכה שהייתי אי פעם מחוץ לארץ ישראל, כמעט חודש, וזו הייתה הזדמנות להסתכל קצת מחדש – על האוויר, על הנוף, על הכותל. הלכתי לסליחות באמצע הלילה וזה היה כל כך מתאים. המגמה של הסליחות הפוכה למגמת הקמפיינים של הבחירות – וזה כל כך מתאים ונכון עכשיו. אשמנו, בגדנו, ולא הם הפוליטיקאים. במה אנחנו לא בסדר, ולא במה ההם לא בסדר.

3. זוגיות ומשפחה

לאורך ספר דברים קיבלנו הוראות רבות על הזוגיות ועל חינוך הילדים (השאלות שהילדים ישאלו, התשובות שאנחנו נענה, והדרך לחנך אותם אחרי הכניסה לארץ). והנה, גם כאן, דווקא במקום הכי ביתי ומוכר לנו, עלינו למצוא חידוש. בחופה אנחנו אומרים: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". לפני כמאה שנה שאל הרב צבי קינסטליכר מהונגריה, בספרו "באר צבי", מה פשר ההדגשה "כדת משה וישראל". תשובתו הייתה: ממש כמו היחס לתורה שנתן משה לישראל, כך גם בזוגיות חל הכלל של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". גם כאן עלינו להשקיע זמן, מחשבה ויצירתיות כדי להתלהב ולהתחדש, בתוך הבית פנימה. וכך הוא כותב:

"שכמה יותר שידור עמה – נתווספת האהבה, וזה כמו אצל התורה, שבכל יום יהיה בעיניך כחדשים. על כן אומרים שהקידושין יהיו כדת משה וישראל, דהיינו שבכל יום יהיו בעיניך כחדשה ולא כישנה" ("באר צבי").

לסיכום, כשאנחנו אומרים "שנה חדשה", חז"ל מסמנים לנו כאן את האתגר הגדול מכולם לעידן שלנו: לא להתייחס לשלוש המתנות הגדולות ביותר שקיבלנו – התורה, הארץ והמשפחה – כאל דבר מובן מאליו. התרבות שמסביבנו הרי משדרת לנו שנאמנות כלפי טקסט, מקום או בני-ברית הם ערכים שחלפו מן העולם. שהחידוש נמצא תמיד בחוץ, ולא בפנים. התורה קוראת לנו למצוא טעם חדש – בתוך מרכיבי חיינו הקיימים. שתהיה לנו שנה טובה, וחדשה באמת.

2. שופר

יש אומות שחוגגות שנה חדשה בספירה לאחור, בטיימס סקוור, או בכיכרות אחרות, במסיבה. יש אומות שיוצאות לשתות ולרקוד ברחובות. ויש אומה שמתכנסת פנימה, שותקת, דוממת, ומאזינה לקול הטבעי והפשוט של השופר.

אנחנו מלאי רצינות בנקודת ההתחלה של השנה. לא צועקים "מזל טוב" ופותחים בקבוק בירה, לא יוצאים החוצה, אלא נאספים כולם פנימה לרגע אחד של קול דממה דקה.

אז על מה לחשוב בתקיעת השופר? מה משמעותה? קודם כל, לפני כל הרעיונות והפרשנויות: זוהי מצוות עשה מהתורה. בואו נזכור קודם כל שאנחנו מקיימים כעת את הציווי ליום הזה. זה הפשט. וכך נאמר בתורתנו, לפעמים שוכחים מרוב תוספות וחידושים:

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ, יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם.

וגם:

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ.

והרמב"ם פותח את הלכות שופר בהצהרה הבאה: "מצוות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר: 'יום תרועה יהיה לכם" (רמב"ם, הלכות שופר, פרק א', הלכה א').

אז קודם כל, אנחנו עושים מה שצריך לעשות ביום הזה, ברגעים האלה. זה חשוב גם אם לא מבינים את מלוא המשמעות, ואיך אפשר להבין את מלוא המשמעות?

כך למשל כותב רבנו בחיי על המצווה הזו (קיצרתי וערכתי קצת את הדברים):

"פרשה זו סתומה יותר משאר פרשיות המועדים, והעניין ידוע: כל מה שהעניין יותר נעלם ויותר פנימי – הוא יותר סתום ומובא בלשון קצרה ובמילים מועטות" (רבנו בחיי בן אשר).

אז יש כאן סוד. חשבתי לעצמי שאולי הסוד הוא קודם כל בעצם ההפסקה, הדממה, ההתכנסות הזו. אנחנו מאפסים את המערכת. משתיקים. שותקים. זו אפילו הברכה שאנחנו מברכים, שימו לב לניסוח:

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר. (וגם ברכת "שהחיינו").

בדרך כלל עושים משהו – מדליקים חנוכייה, שותים מהקידוש, בונים סוכה. כאן אנחנו מברכים על המצווה – "לשמוע". וציוונו לשמוע. לשמוע ולא להשמיע. לשמוע ולא לדבר.

אבל זה לא רק השקט. אחרת היינו עושים "דקת דומייה". אנחנו כן צועקים משהו, ללא מילים, משהו גבוה ממילים, בשניות המיוחדות האלה. בואו נראה שתי פרשנויות. תחילה איך מסביר זאת הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. הכותרת של ההסבר הזה היא:

1. אבינו / חזרתי הביתה, אבא!

"משל בשם הבעל שם טוב ז"ל: למלך שהיה לו בן יחיד מלומד היטב שהיה חביב אצלו כבבת עינו ממש. ועלה בדעת האב ובנו שייסע למדינות אחרות ללמוד חכמות ולידע הנהגות בני אדם... עלה בליבו לחזור למדינת אביו, אבל מחמת אריכות הזמן שכח גם לשון מדינתו ובבוא למדינתו מה יכול לעשות מאחר שגם הלשון שכח? והתחיל לרמוז להם שהוא בן מלכם, והיה אצלם לצחוק, היתכן שבן מלך אדיר כזה ילך קרוע ובלוי כל כך? והכו אותו על קודקודו, ונעשה מלא פצעים וחבורות ומכה טרייה. עד שהגיע לחצר המלך והתחיל לרמוז להם שהוא בן המלך, ולא השגיחו עליו כלום, עד שהתחיל לצעוק בקול גדול בכדי שיכיר המלך קולו וכשהכיר המלך קולו, אמר: 'הלוא זהו קול בני צועק מתוך דחקו!', ונתעורר אצלו אהבת בנו וחבקו ונשקו וכו'" (הוספות לכתר שם טוב).

זוהי הכרזה: הנני כאן. באתי הביתה. לא משנה כמה התרחקתי, וכל אחד מאיתנו עבר בשנה הזו מה שעבר, עכשיו אני פה, וזה הכי חשוב. המלך שומע את צעקתנו. להאמין שהוא אבינו מלכנו, שהקשר הזה חשוב לו ולנו, שאנחנו ממליכים אותו והוא נותן בנו אמון.

וכך מסכם זאת הנתיבות שלום, אם אתם רוצים משפט לחשוב עליו בזמן תקיעת השופר: "כל המחיצות והמניעות אינן חמורות כמו המחיצה הזו שקובע היהודי בליבו, שהוא רחוק מהשם יתברך, שהיא קשה מכולן. וזו עיקר ההכנה לימים הנוראים, להאמין כי בנים אתם לה' אלוקיכם היא מציאות נצחית". (ה"נתיבות שלום")

2. רגע ההמלכה / מלכנו

אבל הוא לא רק אבינו, הוא גם מלכנו, כידוע. השופר מזכיר לנו שהוא אבינו מלכנו. ומעניין מאוד שגם הרב פרופ' יוסף דב סולובייצ'יק הולך לכיוון החסידי הזה, כשהוא מתאר את ראש השנה שלו. לא דיון הלכתי, לא דיון אקדמי פילוסופי, אלא סיפור ילדות חסידי על המלך שאנחנו ממליכים:

"שנות ילדותי עברו עלי בעיירה החסידית חסלוויטש. מדי שנה, בהגיע ערב ראש השנה, הייתה ניכרת על פני המלמד החב"די שלי שמחה גדולה והתרגשות בלתי רגילה. פעם, כאשר ביקש לשתף אותנו, ילדי ה'חדר' בתחושותיו, אמר כך: 'היודעים אתם מה יהיה מחר בלילה? מחר יהיה ליל ההכתרה! מחר יונח שוב הכתר על ראשו של הקב"ה, ויודעים אתם מי הוא המניח את הכתר על ראשו? יענק'ל החייט ובערל הסנדלר'.

במשך השנים דרשתי דרשות הרבה וכתבתי מאמרים ארוכים בנושא ראש השנה, ואף אחד מהם לא גרם לי לחוש באמת את תוכנו העמוק של ראש השנה כפי שעשו לי זאת דבריו של אותו מלמד. מדי ראש השנה, כאשר אני מתפלל ואומר: 'מלוך על כל העולם בכבודך', אני נזכר בהתרגשותו התמימה: 'מחר יהיה ליל ההכתרה!' ומתרגש מחדש".

איזה תיאור קסום ופשוט. מחר יהיה ליל ההכתרה של המלך.

בואו נסכם: דיברנו על כך ששנה חדשה צריכה לחדש אותנו בשלושה תחומים – תורה, ארץ ישראל ומשפחה וזוגיות. הלוואי שנמצא שם חידושים.

ולמדנו שהשופר מצווה עלינו לשתוק ולהקשיב, ולשמוע שני מסרים: אבינו. מלכנו. חזרנו הביתה, אבא. אנחנו ממליכים אותך, מלך.

כתיבה וחתימה טובה, תודה רבה לכולכם.

ניפגש ב"ה אחרי החגים, במועד חדש: ימי שלישי בערב, כאן בסטרן קולג'.

שנה טובה ומתוקה!