השיעור השבועי - פרשת כי תבוא תשע"ח

פרשת השבוע בנויה משלושה חלקים. לכאורה, אין קשר בין הפרקים, אבל מילה אחת שחוזרת בשלושתם למעשה מחברת ביניהם: שמחה.

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת "כי תבוא". אנחנו בפרשה השביעית בספר דברים, קוראים אותה תמיד לא כפרשה אחרונה לפני ראש השנה, כי יש בה קללות ועוד נגיע אליהן, אבל תמיד קוראים אותה באלול, בתקופה הזו שבין סיום השנה לתחילת השנה הבאה. יש בה שלושה נושאים מרכזיים וננסה לעסוק בשלושתם, ולראות איך יש משהו ששוזר אותם, איזה מונח מפתח, מכנה משותף, שחופף על שלושתם. לדעתי, יש מילת מפתח בפרשה. היא לא מופיעה הכי הרבה פעמים אבל היא הכי משמעותית, והיא עוזרת לנו להבין לעומק את ההוראות של הפרשה. במבט על, יש שלושה נושאים בפרשה:

מקרא ביכורים

וידוי מעשרות

ברכות וקללות

וכשמסתכלים פנימה, רואים שהשורש של שלושתם היא מילה אחת ויחידה – שמחה. ולכן אנחנו נדבר היום על שמחה, בפרשה ובחיים. זה לא שיעור לפורים, זה שיעור לאלול ולראש השנה, ודווקא לכן חשוב לראות איך המילה שמחה היא קריטית. נתחיל.

1. מקרא ביכורים

או:

שמחה מתוך תודה ותודעה היסטורית

ביכורים הם הפירות הראשונים משבעת המינים. יחד עם הבאת הביכורים יש גם מצווה ושמה "מקרא ביכורים". האדם היה מביא את הביכורים, מניח אותם, מניף אותם ואומר לפני הכהן את מקרא הביכורים. כלומר אנחנו לא רק עושים, אנחנו מסבירים ואומרים לעצמנו ולעולם מה אנחנו עושים. זה כל כך יפה ועשיר ומרתק, שכדאי לקרוא את כל הפסוקים ולהבין את המצווה הזו: וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

יש פה תנועה לא פשוטה, זה בניגוד לטבע האנושי. אומרים לנו פה לקחת את הראשית ולא להגיד "שלי! אני ראשון!" אלא "שלך! שלכם!". להוציא את הדבר מרשותי אחרי שעבדתי קשה מאוד על הביכורים האלה. אפילו באינטרנט יש את הקטע של "הלייק הראשון שלי", "אני המגיב הראשון", אנחנו בתודעה שכל הזמן צריך להיות ראשונים, להשיג, להרוויח, לאגור, לצבור, וכאן המגמה היא הפוכה – אל תקמוץ את ידך עם הביכורים הראשונים אלא תפתח אותה לרווחה. ולא סתם, אלא צא ממקומך. העובדה שהרווחת לא מכניסה אותך לבית, להסתגר בבית החם והנעים והפרטי, העובדה שהרווחת – מוציאה אותך החוצה, לירושלים, לבית המקדש, אל הציבור, אל הקודש. שם אתה אמור להוציא מהפה שלך מילים מאוד מפורשות על מה שקרה לך. אתה לא לבד, אתה והתאנה שלך שהבשילה בחצר שלך, אתה חלק מסיפור הרבה יותר גדול:

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

רש"י: ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה!

איזה יופי. זה תיקון עמוק להרבה כשלים והחמצות של אבות אבותינו: אדם הראשון חטא בפרי העץ, והיה כפוי טובה, כפר בטובה (כתוב שם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל, ורש"י כותב שם: כאן כפר בטובה!). איזה הבדל מרש"י על הפסוקים האלה. גם המרגלים כפרו בטובה וגם שם זה היה קשור בפרי הארץ. והנה אנחנו מתקנים את פרי הארץ, הגענו שוב לגן העדן של ימינו, לארץ ישראל, אבל עברנו חינוך מחדש ואנחנו אחרים:

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

רש"י: וענית – לשון הרמת קול.

רש"י: ארמי אובד אבי – מזכיר חסדי המקום. ארמי אובד אבי, לבן ביקש לעקור את הכול.

ההגדה של פסח לא סתם מבוססת על הטקסט הזה. זה הבסיס של תולדותינו, יעקב בורח ומגיע אל לבן, ונמלט, וכו' וכו' וכו' עד אלינו היום, כאן ועכשיו. בן אדם עומד עם תאנה ביד, ונותן עליה שיעור היסטוריה שלם. אנחנו עושים "עניין" מכל דבר קטן, עושים עסק מכל פרי קטן בחצר, הוא חלק מסיפור שלם וגדול, הנה, כך החקלאי ממשיך ואומר (יהיה לכם טעם של מצות בפה עכשיו)...

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.

ואחרי הנאום הנרגש, מגיע הפסוק האחרון בחלק הזה, של המצווה הזו של מקרא ביכורים, ובו גם מילת המפתח שלנו: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

ושמחת. זו המילה שתלווה אותנו. צריך לשמוח במה שעושים. ואיך שמחים? כשמבינים שהעולם זה לא רק אתה. יש פה שני דברים – תודה ותודעה. התודה מביאה לשמחה, וההקשר היסטורי מביא לשמחה. נתחיל בתודה. העובדה שאני מודה למקור של הדברים, לקב"ה, שאני לא כפוי טובה, היא דבר משמח. אגואיזם לא מוביל לשמחה, אבל נדיבות והוקרת תודה – כן. אגב ראיתי איפשהו הגדרה יפה: בפרשת כי תבוא לא אומרים תודה אלא עושים תודה. יש פה מעמד שלם שבו יוצאים מהבית ומתחברים לאחרים ועולים בשירה ובריקודים עם צמחייה וכלי נגינה והרבה יופי והדר וחגיגיות אל ירושלים. זה מסע שלם של תודה, לא רק אמירת "תודה" כמו שאומרים לילד "תגיד תודה". זה מהלב והנשמה.

התודה היא כלפי מעלה, אבל יש גם התבוננות אחורה. לצד התודה – זו גם התודעה ההיסטורית. הידיעה שאני חלק ממשהו גדול. אומרים לנו לעשות כל מיני דברים כדי לשמוח בחיים, אבל האם אומרים לנו להסתכל רגע על עצמנו כמשהו בעל משמעות בתוך רצף הדורות? כאנשים עם תפקיד, אנשים שהם עוד חולייה בשרשרת? זה באמת ממלא במשמעות ובשמחה. אתה מקבל תפקיד בסיפור הגדול. אתה חשוב ויקר. מרטין בובר כתב על המעמד הזה את הדברים הבאים: "אל יאמר האיש המביא את הביכורים: 'אבותיי באו אל הארץ', אלא: 'באתי אל הארץ'. ובכל שנה כשהוא מביא את ביכורי אדמתו, הוא מעיד מחדש על עצמו כאיש שבא אל הארץ. אני היחיד מרגיש את עצמי ומעיד על עצמי כאיש שבא אל הארץ, ומדי פעם בפעם, כשמביא אני מראשית פרייה, מכיר אני דבר זה מחדש ומכריז על זה מחדש. כל איכר בכל דור מישראל מודה לאלוקים כשהוא מביא את ביכוריו על הארץ שהוא הביא אותו לתוכה".

ראיתם פעם התרגשות של עולים חדשים שמגיעים לארץ? האם אתם מתרגשים לקום כל בוקר בבית שלכם בארץ ישראל? המטרה היא שנתרגש מחדש. אנחנו מכירים את האמירה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". זה בהגדה של פסח. באופן דומה ההגדה הזו, "הגדת הביכורים", אומרת לכל ישראלי: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא הוא בא אל הארץ.

שני דברים התחדשו לי בעניין הזה של התודעה ההיסטרית השבוע. הראשון, קיבלתי תזכורת (ואני תמיד אוהבת שאתם מזכירים לי תאריכים היסטוריים) לתאריך של היום – י"ט באלול. היום יום הזיכרון של הרב אברהם שלמה זלמן צורף. למה הוא חשוב? טוב, כל אדם הוא חשוב, אבל הוא החלל מספר אחת במניין החללים שאנו מונים. ביום הזיכרון האחרון פורסם הנתון האחרון – מספר חללי מערכות ישראל הוא 26,645, וזה כולל מחתרות, צבא, נפגעי טרור, שב"כ, מוסד, משטרה. מי הראשון? מאיפה מתחילים? מאברהם אבינו? זהו, שאי אפשר. מתחילים מהרב צורף, הראשון בעידן שמסמנים כתחילת שיבת ציון המודרנית. על לוח מספר 1 בהר הרצל כתוב שמו, ולפני 167 הוא נרצח. הוא היה תלמיד מובהק של הגאון מוילנא, לכן רצה לעלות לישראל, נדד חמישה חודשים כדי להגיע מליטא לכאן, עבד כצורף (מכאן שם המשפחה), פעל כאן רבות לטובת היישוב, עם תוכניות לשיקום בית כנסת "החורבה", אבל הבנייה עוררה זעם בקרב תושבי העיר הערבים, ובוקר אחד כשיצא ברובע היהודי לתפילת שחרית מוקדמת, התנפלו עליו כמה פורעים ודקרו אותו. זו מצבתו שנהרסה ושוקמה. בנו מרדכי כבר נקרא בשם מרדכי סלומון, כנראה שיבוש של השם זלמן של אביו, ככה השלטון הטורקי רשם אותו, סולומון, והוא המשיך את דרכו של אביו, ולמרדכי היה ילד – הרב יואל משה סלומון, ממייסדי פתח תקווה. אם נסתכל בתמונות, החלוצים נראו כמו תלמידי חכמים. זה פרק חשוב בתולדותינו. זו תחילת היציאה מחומות היישוב הישן בירושלים, רק בשביל הפרופורציה: הרב צורף נרצח על בניין ירושלים ב-1851. הרצל נולד ב-1860. הסיפור השלם שלנו יותר עתיק ועמוק ממה שנדמה. הציונות מתחילה הרבה לפני כן.

זווית אחרת מצאתי השבוע בטור שפרסם בגלובס העיתונאי דרור פויר. הכותרת היא – "כשהילדים שלי נמסו על הספה". עם כזו כותרת, מיד קראתי, מתוך הזדהות... הוא כותב שם את קיטורי אוגוסט שכל ההורים כותבים (אגב, שמעתי השבוע הגדרה מצוינת של רווקה ושמה אלינור רחימי: חברים נשואים יקרים, תבינו – החגים זה האוגוסט של הרווקים...). בכל אופן, דרור פויר כותב איך הילדים לא יודעים איזה יום היום, לובשים פיג'מה בחמש אחר הצהריים, ואז הוא מסביר משהו ביחס לזמן. הוא מצטט פילוסוף צרפתי ששמו פול ז'נה שטען שהזמן עובר מהר יותר ככל שהאדם מתבגר. למרות שזמן זה דבר מדיד ומשותף לכול, אצל ילדים הוא לאט יותר. למה? כי המוח משווה את הזמן מול פרק הזמן היחיד שאליו הוא יכול להשוות, והוא: הזמן שעברנו. כשאתה צעיר שנה נראית לך כמו זמן ארוך, כי כשאתה בן שנתיים שנה היא 50% מהחיים. בגיל ארבעים היא 2.5% מהחיים. הוא ממשיך ומחשב וכותב: שנה היא כ-10% מחיי ילדיי עד עתה, אבל 2% מחיי. הזמן שלי עובר כמעט פי חמישה יותר מהר מאשר אצלם. אנחנו פשוט לא חיים באותו מרחב זמן. רעיון מעניין, ואם נכניס את זה למצוות מקרא ביכורים – אם אנחנו מכניסים את חיינו לתוך מסגרת של אלפי שנים אחורה ואלפי שנים קדימה, זה נותן לנו המון פרספקטיבה, אנחנו משהו קטן אבל בתוך משהו ענק. וההקשר הזה נותן לנו כאמור משמעות ושמחה.

2. וידוי מעשרות

או:

שמחה במה שעשיתי ושמחה בלשמח אחרים

אבל שמחה זה לא רק להגיד תודה ולהיות מחובר להיסטוריה, שמחה היא גם כאן ועכשיו. אנחנו עוברים למצווה השנייה שמופיעה מיד אחר כך, ושמה – וידוי מעשרות. לא ניכנס פה לסוגיה ההלכתית ששמה מעשרות, אני לא מבינה בזה, אבל אחרי שאדם ניהל כהלכה את כל נושא המעשרות שלו – הוא צריך לומר וידוי. שימו לב: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וכאן אנחנו מגיעים למילת המפתח שלנו. מה זה "עשיתי ככל אשר ציוויתני"? מה ה' מצווה אותנו לעשות? הנה התשובה:

רש"י: עשיתי ככל אשר ציוויתני – שמחתי ושימחתי בו.

השם מצווה לשמוח ולשמח במה שיש לנו. לראות את הזולת, לתת לו, וזה יביא שמחה. אם קודם דיברנו על מעגל של אחורה וקדימה בזמן, עכשיו אנחנו מדברים על מעגל של לראות את מי שסביבנו. מופיעה פה קבוצת ה-VIP, המקורבים של הקב"ה – הלוי, הגר, היתום והאלמנה. אם שימחנו את מי שאין לו, זה משמח גם אותנו. ולא סתם, אלא שהרב קוק מבקש שנשים לב איך קוראים לתהליך הזה – וידוי. אנחנו רגילים לחשוב על וידוי כעל משהו בו מתוודים על חטאים. אשמנו, בגדנו וכו'. ומה קורה פה? זה וידוי על הדברים הטובים שעשינו. האם מישהו פעם חשב להתוודות על הטוב שעשה? שימו לב למה שכותב הרב קוק:

"צריך האדם שישמח גם כן לפעמים בביטוי שפתיים על המעשה הטוב אשר עשה... ראוי שימצא בנפשו קורת רוח ויימלא שמחה ושלווה ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע, על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בווידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים... גם כן בווידוי המצוות. על כן דרוש לנו וידוי המצוות לפרקים, לחזק לבבנו אל דרך ה', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים". (הרב קוק)

אנחנו יודעים שבאלול צריך להתחיל חשבון נפש לא מהמגרעות אלא קודם כל מהמעלות, להתחיל ממה שאני טוב בו. זו תזכורת חשובה להגיד לפעמים "עשיתי ככל אשר ציוויתני", הייתי טוב, הצלחתי בזה ובזה, היו לי נקודות של אור השנה.

ושוב, עיקר מה שאנחנו מצווים כאן זה לתת לאחר, לזולת, לעשות חסד. יש הגדרה יפהפייה של הרבנית ימימה מזרחי על כך שאנחנו חיים לא בשביל עצמנו. בספר

החדש שלה "מחכה לתשובה" היא מסבירה את המילים שעוד מעט נגיד בתפילה: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים". וכך היא כותבת: "זכור אותנו לחיים כי אנחנו חיים למען אחרים שסביבנו ולא רק למעננו. הפנים שלנו מופנות לאנשים שחיים איתנו, לזולת. אני יודעת שזו משנה לא אופנתית. מגדלים אותנו על 'תעשי לעצמך, עכשיו תורך, מגיע לך, רק מה שאת אוהבת'. אבל ביהדות לחלק הראשון של הפתגם 'אם אין אני לי, מי לי' יש גם חלק נוסף: 'וכשאני לעצמי, מה אני'. בלי הזולת, חיי אינם חיים. אני עושה לעצמי, מטפחת את עצמי, לומדת, נופשת, מתמלאת כוחות ושמחה, כדי שאוכל להיות אדם שמיטיב עם סביבתו. כי 'חיים' משמעם להיות קשורה לבני אדם. וזה נכון בזוגיות, ועם ילדים, ונכון לסבתות, ונכון לרווקות, ונכון לנערות עם חברותיהן, ונכון לכל אחד מאיתנו שמתפלל להיזכר לחיים, להמשיך לחיות כדי להיות קשור לכל מי שחי סביבנו".

ובהקשר הזה העבירו אליי השבוע פוסט. אם תרצו – אנחנו בהחלט מגיעים עכשיו לפינתנו "מכתב הרווקה". אבל זה לא מכתב רגיל, הוא מדבר על רווקות מאוחרת ועל חסד. לכותבת קוראים לילך, היא מקדישה את זמנה לפעילות חסד בהיקף נרחב ובאופן מקצועי ורציני, וכך היא מספרת: "משהו מהלב שלי, מוזמנים לקרוא. הרבה אנשים דואגים לי, מאוד. דואגים שאני לא שוכחת את עצמי בעשייה, דואגים שאני לוקחת יותר מידי ללב. דואגים שתיפגע לי העבודה. דואגים שאולי קצת השתגעתי. יש הרבה שחושבים שאני רווקה כי אני כל היום עושה תרומות ולכן אין לי פנאי למערכות יחסים, והמון טוענים שהסיבה שאני נותנת את כל כולי לתרומות היא כדי לחפות על דברים שחסרים לי או שלא בא לי להתמודד איתם. ואז התחילו לאט לאט. בשקט בשקט לחלחל בי ספקות. התחלתי להרגיש נקיפות מצפון. לפקפק בעשייה שלי ובטוהר שלה. ואז? הפסקתי להיות מטומטמת, והפסקתי להקשיב לאחרים, כי מי, מי יכול על הנשמה שלי? מי יכול לבחור עבורי את המסלול שלי טוב ממני? אז אענה לדואגים, כי הגיע הזמן: אני לא אדם עובד שאחרי הצהריים עושה תרומות. אלא אני אדם שחי בתוך החסד ובנוסף אני גם עובדת. החסד הוא לא תחביב, הוא המהות. הוא לא זה שנותן סיפוק, אלא זה שנותן שפיות ואוויר בריאות. הוא לא זה שגרם לי להיות רווקה בגיל הזה, הוא הסיבה שמכינים לי את הדבר הטוב ביותר. ומה לעשות? זה בישול ארוך ומושקע. החסד מחפה על מה שחסר לי, זה נכון. הוא מחפה על מה שכואב לי. אבל לא הרווקות, אלא זה שהעולם הזה פשוט מטורף. הרצח, המוות, האונס, המלחמות, ההתעללויות, הטורנאדו, הצונמי, העצב, הבדידות – הם אלו שגומרים אותי. אני אדם קשוח ומאוד חזק אבל אלוהים ברא לי נשמה, שמרגישה כאב ממה שקורה בעולם - בעוצמה פשוט מטורפת. אז כן, החסד מחפה לי על זה. אני מתעלמת מהרוע בעולם כי אני רק מתעסקת בטוב. אני לא ממורמרת ולא סובלת במדינה הזאת כי אני לא יושבת בסלון כמו 90% מהאוכלוסייה ורק מדברת כמה רע פה. אני אקטיבית! אני יוצרת!  אני רק רק רק עסוקה בלשנות, בלהיטיב! אנשים רואים את העולם הזה כאילו פה זה מרכז היקום ויום אחד נמות ונעוף לאיפשהו. אני רואה את זה הפוך. העולם האמיתי הוא לא כאן, הוא בעולם הרבה יותר גבוה ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין או להבין. ואנחנו רק ירדנו לפה לנסיעה קצרה ונחזור בחזרה לעולם האמיתי כשנסיים את תפקידנו.

העולם הזה הוא פרוזדור. רק מעבר. העולם הזה הוא כמו 'מדרגות נעות' בקניון.

אתה עולה בהן באוטומטיות, ומצדדיך ישנים כלי זהב ויהלומים. אתה מחליט אם סתם לעמוד ולחכות שתסתיים הנסיעה או שאתה יכול לחטוף לך את כל מה שסביבך תוך כדי.

אני משלמת מחיר על עשיית התרומות. מחיר גשמי של זמן, פחות פרנסה, פחות טלוויזיה, פחות בילויים. אבל אני מחוברת יום יום , שעה שעה, לרמת הרוחניות וההשפעה הכי גבוהים שקיימים בעולם הזה. מבחינתי? זה הדבר הכי קרוב לבריאה.

בורא עולם ברא הכל וקובע הכל ונותן לנו הכל. אבל מעשי חסד הם הדבר הכי קרוב - ללברוא. אז תדאגו לי. אני רוצה שתדאגו לי, אני צריכה שתדאגו לי, תדאגו לי, שלא אפסיק לעולם עם החסד".

תודה לילך על הדברים מעוררי המחשבה. נסכם את מצוות וידוי מעשרות – שמחתי ושימחתי זה אומר: אם שימחתי אחרים – אני בעצמי גם אשמח. יש לנו פה עוד טקטיקה להיות שמחים, אחרי התודה ואחרי התודעה ההיסטורית – לשמח אחרים. ולהסתכל בעין טובה על עצמי, להתוודות גם על הדברים הטובים שבי.

3. הברכות והקללות

או:

שמחה מעצם עשיית הדבר הנכון

אנחנו מגיעים פה לפרשת התוכחה. החלק הזה מכונה "התוכחה הגדולה", בניגוד לפרשת "בחוקותיי" שמכונה "התוכחה הקטנה". יש כאן תוכחה רבה וארוכה. משה מתאר את כריתת הברית עם הכניסה לארץ. יש לקיים מעמד בהר גריזים ובהר עיבל ולהצהיר מחדש במה אנחנו מאמינים (שוב, חשוב להגיד את הדברים, להשמיע אותם בקול, לאורך כל הפרשה הזו). יש פה היפוך של מה שראינו בהר סיני: הפעם מחצית משבטי ישראל יעמדו על הר גריזים ומחציתם על הר עיבל, ושבט לוי עם ארון הברית יעמדו בין ההרים ושם יגידו את האזהרות והברכות, והעם עונה אמן. במעמד הר סיני אומרים שהקב"ה "כפה עלינו הר כגיגית", התורה ניתנה מהשמיים לארץ, מלמעלה למטה. ועכשיו עם ישראל מקבל את התורה ללא כפייה, מרצון, כביכול זה מן הארץ כלפי מעלה. הלוויים עומדים למטה והעם עומד למעלה ומקבל על עצמו את התורה לפני הכניסה לארץ.

יש בחלק הזה של הפרשה גם ברכות יפות ומרגשות, כמו למשל:

בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה.

בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ.

אבל לצערנו חלק גדול מהפסוקים שם מתחילים ב"ארור". האזהרה היא כזו: "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו" – ואז מתחיל רצף קללות. לא נצטט אותו, רק נגיד כמה מילים מתוכו: ישלח ה' בך את המארה, את המהומה, את המגערת, שחפת, קדחת, דלקת, חרב, שידפון, והיו שמייך אשר על ראשך ברזל, שחין, שגעון, תימהון לבב, בניך ובנותיך נתונים לעם אחר, היית רק עשוק ורצוץ כל הימים, והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה, והיית למשל ושנינה בכל העמים... יש פה עוד תיאורים קשים רבים, לא ניכנס אליהם, אבל יש פסוק אחד חשוב בהמשך, שיזכיר לנו את מילת המפתח שלנו:

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

שחור על גבי לבן נאמר כאן העונשים לא מגיעים כי לא קיימנו מצוות, אלא כי לא קיימנו מצוות מתוך שמחה. זה המפתח להכל. שמחה. זו הסיבה לכל מה שהולך כאן. ורש"י מוסיף: מרוב כל – בעוד שהיה לך כל טוב.

כלומר, יש לך שפע? טוב לך? תשמח בזה. תעבוד מתוך שמחה, תפעל מתוך הודיה. עצם זה שאתה עושה את הדבר הנכון אמור למלא אותך שמחה. הידיעה שאתה לא מבולבל, לא טיפש, לא הולך אחרי דעות כוזבות – היא משמחת. תשמח בזה. תראו מה כותב רבנו בחיי: חייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצווה – מצווה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצווה יש לו שכר על השמחה.

בחוברת חדשה שהוציא הרב בן ציון קוק, "ציוני הלכה", ראיתי דברים נפלאים על הנקודה הזו, של עשייה מתוך שמחה. אפשר לומר שעצם זה שאנחנו עושים את הדבר הנכון, ויודעים שאנחנו עושים את הדבר הנכון – אמור למלא אותנו בשמחה. יש שם פרק שנקרא "אמירת הסליחות מתוך שמחה". הוא כותב שם שהסליחות של האשכנזים מתחילות דווקא במוצאי שבת ("מוצאי מנוחה קידמנוך תחילה") כי שמחת השבת משפיעה על שמחת הסליחות. כן, צריך לשמוח בסליחות. עצם זה שחיינו עוד שנה, ברוך השם, ואנחנו לא מבולבלים ויודעים שצריך לומר סליחות, ומתכוננים לשנה החדשה – כל זה מאוד מאוד משמח.

והוא מתחבר פה אל הפסוק שלנו וכותב: "מה לנו יותר מכך שהאר"י הקדוש, אשר אין לנו כלל תפיסה בדרגותיו העצומות והנשגבות בנגלה ובנסתר, השגות שאי אפשר לתאר שילוד אישה זכה להן – אני לתומי חשבתי כי זכה בדרגותיו הנפלאות מתוך סיגופים קשים ומרים, על ידי טבילות קרח ושלג ומתוך תעניות רצופות וקשות, בהן פשט מעצמו את כל הגשמיות וכך התעלה לגובהי מרומים. אבל האר"י הקדוש ידע את הסיבה שבעקבותיה התעלה, וגילה לתלמידו ר' חיים ויטל כי זכה להעפיל לדרגתו מחמת השמחה הרבה שהיה שמח במצוות. ורבינו יונה טוען ששמחה אינו הידור אלא היא חובה מעיקר הדין, שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה'".

צדיקות מביאה לשמחה. קרבת אלוקים מביאה לשמחה. לעשות את הדברים הנכונים מביא לשמחה. אגב, אפשר לבדוק את זה. מי שמכיר צדיקים אמיתיים רואה שהם עם שמחה פנימית. הרב יעקב אדלשטיין, שזכינו להכיר, היה כזה, למשל, ויש עוד דוגמאות רבות. יש שיר של להקת המדרגות: "במקום שיש אמת, שם הלב שקט". איפה שיש פשטות ואמיתיות, יש שמחה. ראיתי השבוע ראיון של הפרסומאי אייל ארד, שאמר בגלוי איך הם שיווקו את ההתנתקות. מדהים שהוא אומר זאת בגלוי מול המצלמות. הוא אמר כך: "כשאני שומע שהולכים לעקור יהודים מבתיהם זה יוצר תחושה שלילית, אבל התנתקות מעבירה אותנו למקום חיובי, ודאי שהקרב הוא בין מילים, אנחנו מקבלים את המהלך מוכן ואנחנו צריכים לשווק אותו, למכור אותו. ברגע שנדע לבחור את המילים הנכונות לקהל היעד, שינגנו על הרגשות והתפיסות שלו, אני משתמש בהן. בחרנו במילה התנתקות כי היא לא עוסקת בתוכן הרגשי, אנחנו רוצים להתנתק מהפלסטינים. הוא היה יכול לקרוא לזה תכנית הבריחה, תכנית הנסיגה, תכנית הבהלה, אבל הוא בחר לא להתייחס בכלל לתכנית, אלא לאחת התוצאות שלה – התנתקות. אותו דבר החמאס, אי אפשר להגיד אנחנו מדברים עם החמאס, אז אומרים: אנחנו עושים הסדרה. לא מדברים עם חמאס, לא עושים ויתורים ומשא ומתן איתו, רק עושים סדר, הסדרה, אנשים לא רוצים כאוס ובלגן, הם רוצים הסדרה. זו היצירתיות. גדר ההפרדה, המילה הפרדה היא כמו התנתקות, הרי לא יפה לקרוא לזה גבול. גם זליגה זה מילה מוזרה. זליגה זה במקרה, הם בכלל לא התכוונו, זה זלג. לא אומרים שהאויב ירה עלינו טיל. חשוב כל הזמן להשתמש במילים שלך ולא במילים של הצד השני". זה עיסוק מאוד מתיש, לעסוק בתדמיות ובעצם לטשטש ולערפל, אין פה הרבה אמת ולכן אין פה הרבה שמחה. המתווה שהפרשה מציעה הוא לעשות את מה שנכון וטוב ואמיתי ולשמוח בכך בפשטות.

לסיכום, מקרא ביכורים – מלמד אותנו על תודה ותודעה היסטורית. וידוי מעשרות – מלמד לשמוח שבמה שטוב בנו, ולשמח אחרים. הקללות והברכות – מזכירות לעשות את הדברים מתוך שמחה, פשוט לשמוח שאנחנו עושים את הדבר הנכון.