שלוש עצות לחודש אלול - השיעור השבועי - פרשת ראה תשע"ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים. מרגש להיות כאן. השיעור הזה התחיל בירושלים לפני כשלוש שנים, עם קבוצת מתנדבים צעירה, וברוך השם גדל והוזמן לתקופה הקרובה לכאן, לניו יורק, למנהטן. תודה על הכנסת האורחים החמה ושלום לאורחים המקומיים וגם לאורחים מישראל. המטרה בשיעור הזה היא פשוטה: היכרות בסיסית עם הפרשה ועם עצמנו. אתם מוזמנים להגיב (בירושלים החלקים הכי יפים בשיעור היו מכתבים של הקהל...) וכמובן להעביר בקשות להקדשה.

נתחיל: פרשת השבוע היא פרשת "ראה". לרוב קוראים את הפרשה הזו לפני ראש חודש אלול, וזה נכון גם השנה, ראש חודש אלול יהיה בשבת וגם ביום ראשון. אחרי פרשות רבות שהיו בהן מעט מצוות מעשיות (אולי לרגל החופש, אוגוסט, בין הזמנים...), מופיעות בפרשה השבוע בבת אחת 55 מצוות (18 מצוות עשה, 37 מצוות לא תעשה).

יש בפרשה הרבה מאוד נושאים ועניינים, וביניהם: מסית ומדיח, מעשר, שלושה רגלים, צדקה, כשרות ועוד. אנחנו לא נעסוק בפרטי המצוות הרבות, אלא ננסה לעשות "זום אאוט", נסתכל ממעוף הציפור, וננסה לאתר את ה"מילים המנחות", שמלמדות שלושה עקרונות חיים. העקרונות האלה נכונים תמיד, אבל בפרט ערב חודש אלול. אז מה הן שלוש המילים המנחות בפרשה? מהם שלושת המסרים?

1. בחירה

הפועל ב.ח.ר מופיע בפרשה 17 פעמים, בעוד בתנ"ך כולו הוא מופיע 170 פעמים. כלומר יש לנו השבוע 10% מכל ה"בחירה" שבתנ"ך. גם בתוך ספר דברים – ההופעה של המילה בפרשה שלנו מיוחדת. יותר מ-50% מהאזכורים של המילה "בחירה" בספר דברים – מופיעים בפרשה. זוהי "פרשה של בחירה".

ברוב המקומות בפרשה, העיסוק בבחירה הוא סביב ארץ ישראל, ארץ הבחירה, הארץ הנבחרת: "המקום אשר יבחר השם", כך נאמר שוב ושוב על ישראל, ירושלים והמקדש. לא נאמר ישראל, לא נאמר ירושלים, אלא: "המקום אשר יבחר ה'", כדי להדגיש את נקודת הבחירה. אבל גם הבחירה שלו בנו מוזכרת, לא רק בארץ ישראל אלא גם בעם ישראל: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

אז הקב"ה בחר בארץ ובחר בנו, ואנחנו? אנחנו צריכים לבחור בו ובארץ בחזרה. והנה משהו מעניין: גם בפסוקים שבהם המילה הספציפית בחירה לא מופיעה, העיקרון של בחירה חופשית מופיע, ובגדול. הנה למשל פסוק הפתיחה של הפרשה שלנו: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.

פסוק הפתיחה של הפרשה הוא משנת-חיים בפני עצמה, תפיסת עולם, עיקרון-על, ופרשנים רבים באלפי השנים האחרונות מתעכבים עליו רבות, אז גם אנחנו נתעכב קצת.

"ראה" – זו פנייה אישית, מיוחדת, יוצאת דופן. תסתכל, תראה, תביט. זו דרגה עליונה יותר מ"שמיעה", יש יותר ודאות כשאתה רואה ולא שומע. זוהי הכרה ודאית. זה לא כי אחרים אמרו לך, לא כי קראת, לא כי סיפרו לך – אתה צריך לשאוף להגיע באמונתך לרמה של ראייה.

כמה דברים ראינו מהבוקר? ראינו במו עינינו את הכלים בכיור, את השטויות בפיד בפייסבוק, את הפרסומות בצד הדרך בפקק. בלי סוף מראות. אבל יש מה שלא ראינו בעיניים למרות שהוא קיים במציאות: לא ראינו את המשמעות של המעשים הטובים שעשינו, לא ראינו את הכוח של בחירה נכונה שלנו, של מצווה שעשינו או של ברכה שבירכנו או של חיוך שחייכנו. "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" – פרשנינו מסבירים שפרשת השבוע קוראת לנו להתאמץ וכאילו ממש לראות את ההבדל בין טוב לרע, בין ברכה לקללה. יש הרבה דברים שאנחנו שומעים, מבינים או חושבים, אבל הם אי שם בראש. הם לא בהירים וברורים לנו כמו מה שאנחנו רואים. להיפך, לפעמים הדברים השליליים נראים יפים ונוצצים יותר והדברים החיוביים נראים אפורים ופחות מושכים. מה יותר מושך, פרסומת או ברכת המזון? הרבי מלובביץ' מסביר שהפרשה קוראת לנו לשים לב למה שאנחנו רואים, ולדעת שיש דרגה שבה אפשר ממש "לראות" את משמעות העשייה הנכונה שלנו. אצל צדיקים גדולים זה כנראה ככה, הם רואים בחוש את ההבדל, ואפשר לנסות קצת לטפס אל עבר הדרגה הזו.

כמה שזה נכון בחופשת הקיץ... כמה מטלות קטנות, שקופות, לא נספרות, כולנו עושים. הורים, סבים וסבתות, אחיינים, גיסות, דודות, בוסים שמארחים ילדים במשרדים בימים אלה (בישראל ילדים באו עם ההורים לעבודה: עם אבא שעובד כנהג אוטובוס, או בבנק, או במעבדה, או במשרדי חברת החדשות. אני מקווה שבכור הגרעיני בדימונה לא הביאו ילדים לעבודה...). כמה מלאכות קטנות, מתישות, דביקות עשינו: לעמוד בתור, לעמוד בפקק, למצוא סידור לילדים, לתת להם לישון מאוחר. זו תקופה שבה היום והלילה מתחברים והארוחות במטבח מתחברות (הילדים שלי שאלו באיזה יום: "אימא, איזו ארוחה זו? בוקר? צהריים?"). הלוואי שהיינו רואים שבמעשינו הקטנים והאפורים והיומיומיים והשגרתיים יש המון ברכה והמון ערך. תראה – זה חשוב מה שאתה עושה. אתה בונה פה את המשפחה שלך ואת כל עתיד עם ישראל! זו הבעיה בבחירה החופשית – אנחנו לא רואים כמה מה שאנחנו עושים חשוב. העולם הזה מוחשי ויפה, ואת העולם הבא קשה לראות...

נמשיך לעוד עיקרון חשוב ביחס לבחירה החופשית. הנה הפסוק הבא בפרשה: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.

"את הברכה – אשר תשמעו". שימו לב מה הרב שמשון רפאל הירש אומר על המילים האלה: "לא נאמר 'אם תשמעו' אלא 'אשר תשמעו' – עצם קיום מצוות ה' הוא הוא הברכה. הברכה לא חלה רק בעקבות השמיעה אלא היא מתחילה להתגשם כבר בעצם השמיעה וקיום המצווה. המעשה הרוחני והמוסרי של הנאמנות לתורה – הוא עצמו יש בו ברכה על כל ישותנו, ובכל מעשה של מצווה אנחנו מביאים ברכה על עצמנו" (הרב שמשון רפאל הירש)

כלומר: הברכה היא לא "אם" אלא "אשר". לא מחכה לנו אוצר אם נעשה – אלא השמיעה בקול ה' היא-היא הברכה. תדמיינו שעל שבת היו אומרים – תשמרו שבת ואז יקרו לכם כל מיני דברים טובים. לא, שבת היא-היא הטוב. מי ששומר שבת לא צריך שכנוע שבעקבותיה תגיע הברכה, השבת היא-היא הברכה, היא מקור הברכה.

נחזור אל הבחירה שלנו. נדמה לי שאחת הבעיות בעידן שלנו היא שהבחירה מוגבלת, אמצעי התקשורת לעתים מעצבים את השיח ו"מכריחים" אותנו לבחור רק מתוך כמה אופציות מוגבלות. הדיונים בין דתיים לחילונים ובין ימין לשמאל הם מתישים לעתים, כאילו כתובים מראש. לא משמיעים לנו חלומות גדולים, דעות אחרות, על מה עם ישראל יכול להיות, למשל.

עלינו להרחיב את אפשרויות הבחירה שלנו. לחשוב יותר בגדול, יותר רחב, זה נכון אידיאולוגית ונכון גם אישית ביחס לחיים שלנו, לבחור להגיע למקומות חדשים בנפש, למידות חדשות, להתנהגות טובה יותר, להיות גרסה טובה יותר של עצמנו. ערב ראש חודש אלול זה מתאים במיוחד לבחור נכון, ולבחור לחלום ולדמיין חידושים חיוביים.

2. אכילה

ועכשיו למילה פחות רוחנית, לכאורה: השורש א.כ.ל מופיע בפרשה 42 (!) פעמים, יותר מ-50% מכל ההופעות בספר דברים. מעניין, אחרי שנים רבות של אכילת מן במדבר, ושל מריבות סביב אוכל (מים, בשר, ועוד תלונות של בני ישראל בדרך), עכשיו ההוראות לפני הכניסה לארץ ישראל כוללות מצוות מדויקות ורבות שנוגעות לאכילה.

לאחרונה התאמצתי כדי לקבל ויזה לארצות הברית. להביא מסמכים, לעבור ריאיון, לצלם, לסרוק, לחתום, לענות על טפרים. זו מדינה שיש לה דרישות סף ותנאים כדי להיכנס אליה. ובכן, גם כדי להיכנס לישראל צריך ויזה, עם תנאים אחרים: תאכלו נכון. ערב הכניסה לארץ, ההוראות של משה רבנו נוגעות לתרבות האכילה. הכוונה אינה רק למזון בריא ומזין וטעים, אלא למשהו עמוק יותר, הנה כמה דוגמאות, נתחיל בציווי החיובי: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. יש גם ציווי שלילי: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'. ואחד הסמלים המכוננים של התרבות היהודית מופיע בהמשך הפרשה: וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלתָם לא תִגָּעוּ.

הרמב"ם כידוע כתב את הספר הי"ד החזקה, משנה תורה, שכולל 14 ספרים. הוא נתן לכל אחד שם. לספר אחד הוא קרא "ספר הקדושה". ומה מופיע בו? "הלכות איסורי ביאה", "הלכות מאכלות אסורות", וגם "הלכות שחיטה". יש לנו פה את היחסים שבינו לבינו, ואת היחסים שבין אדם לאוכל.

והנה ההסבר לכך, בלשונו של הרמב"ם: "לפי שבשני עניינים האלה קידשנו המקום והבדילנו מן האומות". ככה הוא מגדיר קדושה, בשני העניינים האלה. ואכן, בשני התחומים האלה – היחסים שבינו לבינה והאכילה – יש לנו צד משותף עם כל אומות העולם, כל העמים וכל הדתות וההגדרות, וגם, צריך לומר, אפילו עם בעלי החיים. לוויתן או כלב לא מתפלל, ולא עולה לבית המקדש, אבל הוא כן אוכל וכן מתרבה. בדיוק לכן באה התורה האלוקית ומדגישה: דווקא בשני התחומים האלה עלינו לגלות את צלם האלוקים שבאדם, לקדש אותם. דווקא כיוון שהם משותפים לכולם, אפילו לא רק לכל האנשים אלא גם לחיות.

איך עושים את זה? קודם כל, מדברים על זה. על תרבות האוכל. נתחיל מתעשיית המזון. אנחנו חיים בעידן שבו גורמים לנו לאכול לא את מה שאנחנו צריכים, ולא את הכמות שאנחנו צריכים. לא הכמות ולא האיכות מתאימים לנו. עבדתי פעם במשרד פרסום, ואני רוצה לספר לכם רק פרט קטן אחד: יש פרסומות יפות לקורנפקלס שנמצא בתוך קערת חלב. שמתם לב שהקורנפלקס שם אף פעם לא שוקע? לנו זה תמיד שוקע לתוך החלב, ונמס. ובכן, סוד קטן: זה לא חלב, זה שמפו. באמת. קונדישנר. שמים קונדישנר לבן ועליו שמים את הקורנפלקס, וככה הוא נשאר יציב. איחס? האיחס הזה גורם לכם לקנות מוצרים. וזו באמת רק דוגמה קטנטנה.

בימים האחרונים בארצות הברית גיליתי פיצה-שוקולד (הילדים ביקשו לקנות וסירבתי, זה מגש בצק שעליו שוקולד) וחנות גלידה שבה הילד מכין לעצמו את המנה ושופך גלידה וסוכריות מתוך מתקנים מיוחדים, ובסוף הולך ושוקל לעצמו את הגלידה. הדברים האלה הם חתיכת אתגר לתרבות האכילה שלנו...

מה עושים? איך מקדשים את האכילה? אני זוכרת את סעודת השבת הראשונה שלי. הוזמנתי למשפחה שומרת שבת ולקח לי זמן להבין למה הם לא מתקדמים. יושבים ליד השולחן, ויושבים, ויושבים... מה הקטע? תוך כדי הסעודה הבנתי: זה האירוע. אין אירוע בחוץ. לא אוכלים כדי לצאת לאנשהו. האוכל והמפגש המשפחתי והברכות והשירים – זו הסיבה להתכנסות. ממש ראיתי לראשונה איך מקדשים את האכילה.

זה בא לידי ביטוי גם ב"סתם" אכילה פה בחוץ במסעדה: קודם כל, אוכלים כשר. זה משפיע על הכל. ומברכים ברכה לפני, ברכה אחרי, אפשר גם לומר דברי תורה, לשוחח שיחה משמעותית, לא לאכול יותר ממה שצריכים, לא להתפתות לשקרים של תעשיית המזון. וכמובן – לקבל מהאוכל כוח לעשות דברים טובים. אם אוכלים ואז מהאנרגיה הזו עושים פעולות חיוביות, אנחנו מקדשים את האכילה.

ומעל הכל: הלילה הכי-הכי בשנה אצלנו הוא ליל הסדר. לכאורה היינו צריכים לקבוע יום עיון על חירות ויציאת מצרים ושעבוד וערכים. אבל בלילה הזה אנחנו לא מדברים על ערכים, אנחנו אוכלים ערכים. אנחנו לא מדברים על חירות, אנחנו שותים חירות. אנחנו לא מתפלספים על יציאת מצרים, אנחנו שרים אותה, עם פירורים וטיפות של יין.

יש פרשנים שאומרים שכל המשימה שלנו בעולם הזה היא תיקון האכילה. הרי איך הכל התחיל? למה אנחנו כאן עכשיו, באמצע מנהטן, ולא בגן עדן? בגלל החטא הראשון, שהיה חטא שקשור באכילה: וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. הפעם הראשונה של "יצו", של מצווה, הייתה הגבלה שקשורה ביצר האוכל, ונכשלנו, לא הצלחנו. עלינו לתקן את האכילה ולחזור לגן העדן האבוד.

ספר דברים רלבנטי במיוחד לתקופה שלנו: הוא מזהיר אותנו מפני דור השפע. כל הזמן הספר אומר לנו "אל תשכח", "זכור", אל תאכל ותשמין ותשכח, כדי שלא נשכח את המדבר ואת תודעת-המדבר, גם כשנחיה חיי נוחות. זה קשה.

מצד שני, זכינו בדורנו לאכילה מיוחדת: אכילת ארץ ישראל. דורות שלמים חלמו על תפוז מארץ ישראל והתחלקו בו כשהוא הגיע לעיירה שלהם. והיום יש מצוות רבות בארץ ישראל סביב אכילה, ואכילת פירות בפרט. מצוות של חקלאות. קוראים לזה "מצוות התלויות בארץ" ויש פרשנים שאומרים שמשה רבנו רצה כל כך להיכנס לארץ ישראל – כדי לזכות לאכול מהפירות שלה, אחרי קיום כל המצוות האלה. אומרים "מצוות התלויות בארץ" אבל ראיתי פעם את הביטוי "ארץ התלויה במצוות"... כלומר גם המצוות האלה הן חלק מהוויזה בכניסה לארץ.

אז יש ערך באכילת דברים שגדלו בארץ הקודש, ושהתקיימו בהם המצוות המתאימות. מישהו יודע איפה משיגים במנהטן תפוחים מארץ ישראל? 🙂

3. שמחה + אביון

נמשיך לעיקרון השלישי: שמחה ואביונות. הפעם יש כאן צירוף של שתי מילים ביחד, ולכאורה אלה שתי מילים סותרות: מה שמחה עושה עם עוני? מה שמח באביונים?

ובכן, המילה "אביון" מופיעה בפרשה 6 פעמים מתוך 7 פעמים בלבד בכל הספר, ובתנ"ך כולו היא מופיעה 61 פעמים. כלומר, ודאי שהנוכחות שלה שוב ושוב אומרת לנו משהו. היא מגיעה יחד עם המילה שמחה: גם היא מופיעה 6 פעמים בפרשה, מתוך 10 פעמים בכל ספר דברים. (אגב, שתיהן מחוברות מאוד גם למילה אכילה, שהופיעה קודם. יש פה איזה חיבור בין אכילה, שמחה ועניים).

ולא רק "אביון" מופיעה, שימו לב לעוד מילים שכיחות, כולן מאותה "משפחת מילים", מאותו אזור של תוכן: המילה "מעשר" מופיעה 5 פעמים מתוך 7 פעמים בכל ספר דברים, "נדבה" מופיעה 3 פעמים מתוך 4 בכל ספר דברים, "יתום" מופיעה 3 פעמים, "אלמנה" 3 פעמים, "גר" 4 פעמים, "לוי" 7 פעמים. מה כל זה אומר לנו? שהשמחה תלויה בקשר לכל האנשים הלכאורה "לא משמחים" האלה. בואו נראה כמה דוגמאות לשילוב המעניין הזה:

וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.

כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְכַגֵּרש וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים, תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

הבנתם את העיקרון? שוב ושוב השמחה מגיעה באכילה משותפת עם מי שאין לו. לתת משלך למי שאאין לו, זה הדבר הכי משמח. רש"י אפילו מציב את זה כמשוואה, כמתכון לשמחה, בניסוח הבא:

רש"י: הלוי והגר והיתום והאלמנה – ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך: בנך ובתך ועבדך ואמתך. אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך.

הלוי, הגר, היתום והאלמנה – הם "שלו". הם של הקב"ה, הם קרובים אליו כמו שאליך קרובים הבן והבת שלך. אם תשמח את שלו, הוא ישמח את שלך. עד כדי כך.

זו תפיסה חדשה של שמחה: אני לא שמח ככל שאני משיג יותר, מצליח יותר, רוכש יותר, עושה יותר. אני שמח ככל שאני נותן יותר, מתחלק יותר, מתנדב יותר. לצאת מעצמנו זה הדבר הכי משמח. להפסיק לשים את עצמנו במרכז.

עשיתי לאחרונה סדר רציני במייל, אלפי מיילים נענו, נמחקו, טופלו (גם זה מאוד משמח, אגב. "אם אתה משמח את המייל שלך – אני משמח אותך"). מצאתי שם מייל מפתיע שמציע לי לקנות לייקים, לא פחות ולא יותר. חברת "לייק מי" מציעה לקנות חבילות של לייקים ועוקבים, לפי מחירון. ידעתי שיש תעשייה כזו, אבל אף פעם לא ראיתי זאת בצורה כל כך גלויה, שקופה ובוטה: תשלם ותקבל יותר לייקים. מה זה אומר על חברה, שקונים בה אהבה? איזה סוג אהבה זה? למה זה משמח אותי, אם אני יודע שזה קנוי ומזויף? אני מסתכל בסיפוק בחשבון שלי: "יש לי אלף לייקים!" ושוכח שקניתי אותם? האם זה יכול להוביל לשמחה?

התשובה בפרשה ברורה: אל תחפש שם את השמחה והסיפוק, זה לא הכיוון, גם עם מיליון לייקים. תקבל לייקים אמיתיים מהקב"ה אם תשמח את קבוצת ה-VIP שלו, ותראה איך אוטומטית אתה יותר שמח.

אני רוצה לסכם. דיברנו על 3 מסרים בפרשה, לקראת חודש אלול:

שנזכה לבחור בחירות נכונות, ולהרחיב את אפשרויות הבחירה לטובה אל דברים שעליהם לא חלמנו ולא דמיינו,

שנזכה לאכול כמה שצריך, מה שצריך, ולטפח תרבות אכילה יהודית וקדושה,

ושנזכה לשמחה אמיתית, שהדרך אליה עוברת דרך מי שאין לו.

תודה רבה לכם. ניפגש ב"ה בשבוע הבא. חודש טוב.