בעוד כמה שעות יום הכיפורים. איך מתכוננים? מה המשמעות של הסעודה המפסקת, הווידוי, "כל נדרי" ומה הרב שטיינזלץ וקובי אוז יכולים ללמד אותנו לקראת היום המיוחד?
בעוד כמה שעות ייכנס יום כיפור. אנו נערכים ליום כיפור המיוחד ביותר שהיה לנו. הקורונה בשיאה. תפילות בחוץ, תפילות מקוצרות, הקפדה על הצום בחום, בשמש. אבל המהות, הגרעין של יום כיפור, יזכה לדגש גדול יותר. הקורונה לוקחת לנו את כל המסביב. אין קהל, אולי אין את השירים והניגונים שאנחנו אוהבים ומחוברים אליהם, לקחו לנו את השגרה. נשארנו עם היום עצמו, הבשורה הגדולה של יום כיפור.
בחרתי חמש נקודות שאפשר להתחבר אליהן ולחשוב עליהן מחדש:
1. לאכול לפני יום כיפור
הנקודה הראשונה מתחילה לפני יום כיפור. האכילה לפני יום כיפור היא לא דבר סתמי. בשולחן ערוך כתוב: "מצווה לאכול בערב יום כיפור ולהרבות בסעודה". הסיבה לכך היא לא רק שלא נהיה רעבים מחר, אלא יום כיפור הוא בשורה, הוא אמירה- אפשר להתחיל מחדש. אפשר למחוק את העבר, לחשב מסלול מחדש ולהתחיל מבראשית. זו בשורה כל כך עוצמתית שראוי היה לחגוג אותה. זה היה אמור להיות יום חג עם סעודה, בשר ויין. אבל אי אפשר, יום כיפור הוא יום צום. אז ניתן להקדים את השמחה ליום שלפני. כותבים זאת רבים מחכמינו לאורך אלפי שנים. כך כתב רבנו יונה: "ומפני שהצום ביום הכיפורים, נתחייבו לקבוע הסעודה על שמחת המצווה בערב יום הכיפורים".
עצם העובדה שאנו יכולים להיכנס ליום הזה ולצאת ממנו טהורים, שמחים יותר, לאחר 'אתחול'. כשמבינים את המהות של היום זו ממש שמחה.
גם מי שלא מסוגל לצום צריך לאכול היום ולשמוח בזה, גם אם מחר ייאלץ לשבור את הצום. את השמחה על יום כיפור צריך לקיים.
2. לקיחת אחריות
התפילות הן ארוכות. אם ניתן למומחה מן הצד לקרוא את כל הטקסטים של יום כיפור, נראה שהמכנה המשותף הוא לקיחת אחריות. זה שונה מאוד מהשיח שהתרגלנו אליו בחודשים האחרונים.
נראה שמתחילת הקורונה כל אחד מטיל אחריות על מישהו אחר. נתניהו, גנץ, חרדים, ערבים וכן הלאה. ביום כיפור התנועה היא שונה, אנחנו לא מחפשים אשמים, אלא לוקחים אחריות על מה שעשינו השנה. "אשמנו, בגדנו..." בלשון מחזור יום הכיפורים. אנו מפנים את האצבע אל עצמנו ולא אל כל העולם. התנועה האוטומטית היא להאשים, ביום כיפור התנועה היא שונה. הווידוי, חלק מרכזי בתפילה, נעשה כשהאגרוף מכה על עצמינו ולא של אחרים. אנחנו כאן כדי לקחת אחריות.
הווידוי כתוב על פי סדר הא'-ב' ופורש את כל קשת ההתנהגות האנושית:
"אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ דֹּפִי. הֶעֱוִינוּ, וְהִרְשַׁעְנוּ, זַדְנוּ, חָמַסְנוּ, טָפַלְנוּ שֶׁקֶר. יָעַצְנוּ רָע, כִּזַּבְנוּ, לַצְנוּ, מָרַדְנוּ, נִאַצְנוּ, סָרַרְנוּ, עָוִינוּ, פָּשַׁעְנוּ, צָרַרְנוּ, קִשִּׁינוּ עֹרֶף. רָשַׁעְנוּ, שִׁחַתְנוּ, תִּעַבְנוּ, תָּעִינוּ, תִּעְתָּעְנו"ּ.
הרשימה הזו עומדת איתן מול התרבות האלטרנטיבית שאומרת "אתה חייב את זה לעצמך", "just do it", "טבעי שלא תשלוט בעצמך". אנחנו מוכנים לקחת אחריות.
אנחנו לא יוצאים מזה קטנים או שבורים. המהלך הזה בו אדם עושה חשבון נפש הוא מהלך שנותן לו כוח ועוצמה. אם אנחנו לוקחים אחריות זה אומר שכל מעשה שלנו שווה. יש עוצמה אדירה במעשים שלנו. אנחנו באים כבני מלכים שכל מעשה שלהם משנה עולם ומלואו.
הרמב"ם מנסח זאת כך לפני 800 שנה:
"צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".
כמה אחריות יש לכל אחד בימים אלו. שמת מסיכה- יתכן והצלת את החיים של סבתא. נמנעת מביקור - גזרת את סבתא לחיים. חטאת? חיבקת? היה נדמה לך שאתה מכבד את סבתא? אולי חלילה הדבקת אותה. כיום, בדברים הקטנים - ריחוק חברתי, התקהלויות, מסיכה - כל אחד מאיתנו, בכל רגע, דן את העולם כולו לכף זכות או לכף חובה.
3. הזדמנות להתחיל מחדש
אחרי שאמרנו את כל ה'אשמנו בגדנו' ונזכרנו בכל הטעויות שלנו השנה, והיו כאלו... אנחנו יכולים גם לדון את עצמנו לכף זכות. אמא שתפעלה את הילדים עם זום, קשיי פרנסה, זוגיות, אלמן או גרוש, זו לא היתה שנה פשוטה לאף אחד. אנחנו רוצים למחוק, לנקות, באמת להתחיל מחדש.
תפילת "כל נדרי", הפתיחה היפה של יום הכיפורים (בארמית):
"כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרַי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי, דְּאִנְדַרְנָא וּדְאִשְׁתַּבַּעְנָא, וּדְאַחֲרִימְנָא וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא. מִיּוֹם כִּפּוּרִים זֶה עַד יוֹם כִּפּוּרִים הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה. בְּכֻלְּהוֹן אִיחֲרַטְנָא בְהוֹן, כֻּלְּהוֹן יְהוֹן שָׁרָן, שְׁבִיקִין שְׁבִיתִין בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין, לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין. נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי וּשְׁבוּעָתָנָא לָא שְׁבוּעוֹת".
כל הנדרים, האיסורים והשבועות שנדרנו ונשבענו מיום הכיפורים שעבר ועד יום הכיפורים הזה, הכל בטל ואין לו קיום. אנחנו מתחרטים. הכל מבוטל. אנו באמת מאפסים הכל ומתחילים מחדש. כולנו מצפים לרגע השיא של תחילת הצום, לשמוע את הבשורה הזו "ונסלח לכל בני ישראל".
מה קורה שם ב'כל נדרי'? נאיר מציטוטים של שתי דמויות:
הרב עדין שטיינזלץ ז"ל שנפטר לפני כמה שבועות. חתן פרס ישראל, אישיות, פרשן של התלמוד. הוא הגדיר את הרגע הזה כך:
"כל ההגדרות והתיוגים, כל התוויות והכינויים ששמתי על עצמי או שאחרים שמו עליי - נעלמים. מעתה אני משוחרר מההגדרה 'שחצן', 'קמצן', 'עצלן' וכדומה. אני לא כבול, אני יכול להשתנות".
יש פוטנציאל גדל ברגעים האלה, להשתנות.
היוצר והמוסיקאי קובי אוז מגדיר זאת בדרך הבאה:
"בחגים אנו משילים את השריון הכבד שלבשנו כל השנה, שריון של דאווין, ומשתדלים להיוולד מחדש. החגים בעצם רומזים לכל אחד: זה לא אתה, אתה לא 'זמר', 'משקפופר', 'טוניסאי-מרוקאי', 'שדרותי', 'תל אביבי', 'מתחזק', 'מתחלש', 'הבן של ז'וז'ו ז"ל ורמונד שתחיה', 'בן הזוג של בת שבע' וכו' וכו'. כל ההגדרות האלה זה לא באמת אתה".
הכי נוח לשים אנשים במשבצות, בתיוגים, בהגדרות מסודרות מראש. 'כל נדרי' מוחק גם את זה, נשארת רק הנשמה.
אז מה באמת נשאר? להיות אנחנו עצמנו. הרב קוק כותב: כל התשובה של יום כיפור זה לשוב להיות מי שאתה באמת, להיות גרסה טובה יותר של עצמך. יש משפט שאומר: תהיה עצמך כי כל האחרים תפוסים.
אחד מגדולי החסידות, רבי זושא מאניפולי כתב:
"אם ישאלו אותי בשמיים למה לא הייתי הרמב"ם- אדע מה להשיב.
אם ישאלו אותי בשמיים למה לא הייתי משה רבנו- אדע מה להשיב.
אבל מה אשיב אם ישאלו אותי למה לא היית זושא"?
לכל אחד מאיתנו יש הסבר למה אנחנו לא מצליחים כמו זה ולא עושים כמו אחרים, אבל מה נשיב כשישאלו אותנו למה לא היינו אנחנו עצמינו? זה חלק מהמסר של יום הכיפורים.
4. קבלה קטנה
יום כיפור זה יום מאוד מרומם ונשגב. מחר נחזור לשיעורי הזום, לשגרה וללחץ. אז איך ממשיכים להרגיש את הימים האלה בשגרה? איך לא נוחתים חזק מדי מיום כיפור לשגרה? מה לוקחים מהימים הנוראים לתשפ"א?
רבים מחכמינו אומרים לנו לאמץ קבלה קטנה, לקבל משהו קל ומעשי שאנחנו מחליטים בינינו לבין עצמינו, ונדבק בו מעתה עד יום כיפור הבא. זה יכול להיות מול הילדים, מול בן הזוג, לימוד, התנדבות, בין אדם לחברו. אם זה משהו שיישכח בכסלו, וביום כיפור הבא כבר לא נזכור מה החלטנו, זה לא טוב.
מספרים על תלמיד שהלך לרבו ביום כיפור ושאל: 'מה לקבל על עצמי?' הרב אמר, 'אתה מכיר הכי טוב את עצמך. תחשוב ותחזור עם החלטה'. התלמיד חזר עם החלטה והרב אמר לו: 'יופי, כעת תחלק לחצי, כדי שבטוח תעמוד בזה, שלא תישבר'. גם אנחנו, נקבל משהו קטן שילווה אותנו כל השנה.
אחד מחכמי החסידות אמר שכל החלטה שאנחנו מקבלים היא כמו בגד לנפש, כאילו התחדשנו במתנה לקראת השנה החדשה.
5. לחלום בגדול
ביום כיפור ובראש השנה, מחזור התפילה משרטט בפנינו את העולם כולו כעולם מתוקן. זה היה נשמע אידיאלי, מוגזם, משיחי אפילו. יום יבוא ונזכה... אבל איך זה קשור ליומיום האפרורי שלנו?
אני חושבת שהשנה האחרונה מכריחה אותנו לחלום ובגדול. שנה מטלטלת שגילתה לנו דברים עצומים על עצמנו. אני לא מזלזלת בקושי, במחלה ובדברים שהביאה עמה. אבל אם כבר צריכים לחיות עם הקורונה, אפשר ללמוד המון ולראות איך העולם משתנה בן רגע.
קרו פה דברים גדולים ומשוגעים, גם ברמה העולמית וגם ברמה האישית. אם היינו אומרים שכך תהיו השנה, רחובות ריקים, בבית, עם הילדים, אין טיסות, מופעים וכן הלאה, מי היה מאמין? זה אומר שאנחנו גמישים יותר ממה שחשבנו. אפשר לחלום בגדול. ראינו שהעולם יכול ברגע אחד להשתנות. כך, בשנה הבאה העולם יכול להשתנות לטובה. הלוואי ובשנה הבאה הוא ישתנה לכיוון החיובי והבריא.
לסיכום, נאחל:
שנשב לסעודה מפסקת טובה ושמחה המציינת את חגיגת יום כיפור.
שנדע לקחת אחריות, לעשות חשבון נפש מתוך גדלות.
שנתחיל באמת מחדש, ללא תוויות ותיוגים.
שנקבל על עצמנו משהו קטן שנעמוד בו.
שנחלום בגדול על עולם טוב ביותר, תשפ"א טובה יותר.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!
