1.
בהפגנה הראשונה נגד הממשלה, במוצאי שבת לפני שבועיים, משפחת אייזנר הרגישה שהמפגינים נמצאים בתוך הסלון שלהם. "אנחנו גרים ברחוב הוברמן, ממש על 'הבימה'", מספר לי חיים אייזנר. "והרגשנו את הבית רועד. למרות הגשם הכבד ומזג האוויר הקר, הגיעו אלפי אנשים להילחם על האידיאלים שלהם".
כן, ככה חיים רואה אותם. הוא עצמו דתי, ימני, עובד בעמותת "דרך עמי" ללימוד יהדות לסטודנטים. "בכל שבת אנחנו זוכים לפתוח את הבית לסעודת שבת לחמישים צעירים תל אביביים, אז אני לא נבהל ממי שלא חושב כמוני. שולחן השבת שלנו הוא התשובה לכאוס שמתחולל בחוץ. יש בו שיח של הרבה כבוד ואהבה, למרות הדעות השונות".
לכן האייזנרים יצאו החוצה למפגינים, עם תרמוס שבתוכו תה חם. תוך דקות הם חזרו הביתה עם תרמוס ריק. לאור הביקוש, הם החליטו להוריד למטה שולחן עם מיחם מלא במים חמים, וגם כבל מאריך, כדי שהמים יישארו חמים. הילדים סחבו כוסות, תיונים ואת כל העוגיות שנשארו משבת. הם גם שירבטו מסר בכתב יד, על דף לבן: "למרות השוני אוהבים אתכם מאוד. מוזמנים להתכבד בתה ועוגיות".
התמונה רצה ברשת והפכה פופולארית. בהפגנה השנייה, במוצאי השבת שעברה, עוד שתי תמונות בסגנון הזה הפכו לוויראליות. איתרתי את האנשים שמאחוריהן. כמו אצל אייזנר, קשה לטעות בלוק שלהם: זקן, כיפות גדולות, ציצית.
את התמונה של הרב יאיר צור צילם דני זמיר, שהגיע להפגנה. צור תלה על עמוד חשמל דף שעליו מודפס: "לבאי ההפגנה, אפשר לעלות לשירותים בבניין הסמוך", ואז מופיעה הכתובת, עם הקומה ומספר הדירה. דני זמיר, שהיה מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות, התרגש, פרסם את התמונה וכתב: "הרגע שבו הבנתי שמלחמת אחים לא תהיה כאן, גם אם המחלוקות נוקבות. תודה לכם משפחת צור, תבורכו".
הרב צור גדל ביישוב גני טל שבגוש קטיף. בהתנתקות היה בן 18, בסוף י"ב. הוא הגיע ללמוד בישיבת תל אביב של הרב חיים גנץ, ונשאר בעיר, בקהילת "מעלה אליהו". רעייתו אחות במרכז הרפואי איכילוב.
"בשבת אחר הצהריים דיברנו והבנו שהולכים להיות ליד הבית שלנו, בדרך נמיר, הרבה מאוד אנשים", הוא סיפר לי. "היינו בהרבה מאוד הפגנות ימין בחיינו, ואנחנו יודעים מה אנשים מחפשים בהפגנה בלילה...".
כשתלה את השלט, צור שם לב שמישהו מצלם אותו, אבל לא דמיין כמה תגובות יקבל. "היה לי מאוד מורכב בלילה הזה. עליתי לגג, ראיתי נהר של אנשים עם דגלי ישראל, מה שריגש אותי. אבל הקשבתי לקריאות, לסיסמאות, וזה הפחיד אותי. אנשים חושבים שהצד שלי הוא של אנשים חורשי רע, חורשי מזימות. אנחנו מרגישים שיש גורמים שיש להם עניין להעצים את הפחד והניכור והשנאה. אישה אחת אפילו התחילה איתי התכתבות על המצב. יש לה בראש תרחישי אימה".
שאלתי את צור אם ימשיך. "אני לא מעודכן בחדשות, יש הפגנה במוצ"ש? אם כן אז שמרתי את השלט המודפס".
שמואל ארציאל תועד לא רק ברשתות, אלא גם במהדורות החדשות. הוא הגיע במוצ"ש מרמת גן, עם שלט תוצרת בית שעליו נכתב: "אנשים אחים אנחנו". הפגנה של איש אחד.
"שלושה אחים שלי גורשו מגוש קטיף", הוא מספר. "הגעתי כי הרגשתי שאי אפשר שלא. אני שמח שניצחנו בבחירות, אבל אני לא שמח לאיד. נורא כיף לשמוח לאיד, כמו שאחרים שמחו בהתנתקות, אבל זו לא הדרך.
"בהתחלה היה לי קצת חשש לעמוד ככה, אבל קיבלתי תגובות מצוינות: 'תודה, אתה צודק, אנחנו אחים, כל הכבוד'. לא חשבתי להפוך לאייטם תקשורתי, רק באתי לדבר. מעבר למחמאות קצרות היו גם לא מעט שיחות משמעותיות. ניסיתי להסביר שאנחנו לא סתם חשוכים, כמו שמנסים לצייר אותנו בימים אלה. יש לנו דרך, תפיסת עולם. מישהי אמרה לי: 'בגללך אני לא אעשה תואר שני'. שאלתי למה והיא ענתה בשיא הרצינות: 'כי אתם תסגרו את כל הנשים בבית'. אמרתי לה שלאשתי יש תואר שני ואני אשמח שהיא תמשיך לדוקטורט. ראיתי שאנשים באמת משכנעים את עצמם בכל מיני תסריטים שלא קשורים למציאות. וברגע שמדברים, כשיש שיח, עצם ההיכרות עם מישהו מהצד השני מועילה מאוד. המסר שלי הוא: אנחנו בשלטון, ואני שמח שאנחנו בשלטון, אבל אני לא מועך אתכם ואתם אל תסיתו נגדי. במקום רק לצעוק נגדי, דברו איתי".
2.
וכמו בסופו של כל שבוע סוער, מחכה לנו הפרשה. הנה ארבע נקודות על הדופק השבועי הזה:
- פרשת השבוע, פרשת "בוא", היא הפרשה השלישית בספר שמות. מופיעות בה 3 המכות האחרונות מתוך 10 מכות מצרים – מכת ארבה, מכת חושך ומכת בכורות. וזהו, יציאת מצרים מתחילה.
- בפרשה מופיעות כ-20 מצוות. דווקא באמצע הסיפור ההיסטורי הדרמטי, התורה שוזרת ציוני דרך, תזכורות נצחיות. היא לא מפרידה בין העלילה לבין המצוות, להיפך. השבוע למשל, ממש תוך כדי יציאת מצרים, אנחנו לומדים על איסור אכילת חמץ בפסח, או על מצוות התפילין. הדרך לזכור סיפורים גדולים היא לצרוב אותם בחיים דרך הפרטים הקטנים.
- פרשנים רבים של הפרשה מסבירים שמהפכות אמיתיות, מהלכים ארוכי-טווח, מתחילים בבית פנימה. אנחנו מקבלים בפרשה מצווה להתכנס לתוך הבית בהרכב משפחתי לליל הסדר הראשון. לכאורה היינו צריכים לצאת לחגוג את השחרור ברחובות, אבל מהלך כל כך חשוב, עם מסר חינוכי לדורות, מתחיל בבית. זיכרון בסלון. בסוף, עמים בנויים ממשפחות.
- הפרשה מלמדת אותנו לחשוב בזמן אמת על הדורות הבאים, ולתכנן איך להנציח ולהעביר אליהם את החוויה. כבר עכשיו, תוך כדי האקשן, התורה מספרת על הילדים שעוד לא נולדו, ועל כך שצריך לעניין אותם ולחבר אותם לסיפור יציאת מצרים: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא". ובהמשך נאמר: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מַה זֹּאת?". זה מדהים, עוד לפני שעם ישראל בכלל חצה את ים סוף וקיבל את התורה, אנחנו כבר שומעים על השאלות שיום אחד בעוד אלפי שנים ישאלו ילדים, בליל הסדר, בימינו.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי:
"הפרשה מתחילה ב'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה'. משה ניגש לפרעה, פנים אל פנים. רבים מרגישים שיש משהו שמשעבד אותם, איזה 'פרעה'. הנטייה היא להתעלם, אבל הפרשה אומרת: בוא אל פרעה! תיגש ישירות אל האויב שלך, אל הבעיה שלך. אל תברח, תתמודד. רק ככה תתחיל יציאת מצרים שלך" (הרב אהרון דרמון)
השיעור השבועי:
להאזנה כפודקאסט:
