לא רק שנאת חינם - שיעור לתשעה באב

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

הנה סיימנו את ספר במדבר ואנו מתחילים חומש חדש, ספר דברים. אבל השבת הקרובה לא "שבת דברים" אלא "שבת חזון", אחת מאותן שבתות ממותגות לאורך השנה (שבת הגדול, שבת תשובה, שבת חזון, שבת נחמו), זו הנוכחית, מסמלת את בואו של יום האבל היהודי.

לא נדבר על פרשת דברים השבוע, אבל נעשה את מה שספר דברים עושה – עצירה והסתכלות אחורה וקדימה. פרופורציה. לימוד מהעבר למען העתיד.

להלן מקור שאנחנו חוזרים עליו שוב ושוב בשיעורים שלנו: במדרש איכה רבה כתוב שירושלים אומרת לבבל ששמחה ומתגאה בנצחונה (בתרגום לעברית): "אילו ממרום לא עשו בי מלחמה, את היית יכולה להלחם בי? אילו ממרום לא שלחו בי אש, את היית יכולה לי? אלא אריה הרוג הרגת, קמח טחון טחנת, עיר שרופה שרפת". הכל כבר היה רקוב מבפנים.

מישהו אמר לי פעם שאין מי שמבין זאת יותר מחסן נסראללה. בשנת 2000, בעיירה בינת ג'בל הוא נושא נאום ארוך ומקיף שפוינה לפלסטינים, נאום "קורי העכביש", ובו הוא אומר להם: "כדי לשחרר את השטח שלכם, אתם לא צריכים את הטנקים, את האיזון האסטרטגי, את הרקטות ואת התותחים; אתם צריכים ללכת בעקבות הדרך של השאהידים עם ההקרבה העצמית שיזעזעו את הישות הציונית הכפייתיית. תגרמו לבני הפלאשמורה לחזור לאתיופיה, ותגרמו ליהודים הרוסיים לחזור לרוסיה (פיזור גלויות?). האחים שלנו, הפלסטינים האהובים, אני אומר לכם: ישראל הזו, שבבעלותה נשק גרעיני ומטוסי המלחמה החזקים ביותר באזור, נשבע באללה, היא למעשה חלשה יותר מקורי עכביש".

גם הוא מבין שזה לא עניין של כח פיזי,  שהחברה הישראלית משוסעת ומפולגת, וכשאין אחדות החוסן הלאומי עלול להיפגע. נסראללה מייחל שנהיה קמח טחון. איך לא נהיה קמח טחון? (או: למה נחרבת ריבונות יהודית בארץ ישראל?)

הסיבה הכי מוכרת, הכי מתוקשרת, זו שהכי "תפסה" (כמו זמר של להיט אחד), היא שנאת חינם.

הרב קוק כתב עליה בספר "אורות הקודש", מילים מאד מוכרות:

"ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם"

הסקופ של השיעור הוא לגלות שחוץ ממנה היו עוד שמונה סיבות. מוכרות פחות, מצוטטות פחות, פופולריות פחות. מחייבות יותר. מה הן היו ומה ניתן ללמוד מהן? אנחנו מתחילים.

מסכת שבת, דף קיט:

אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת

אמר רבי אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית

אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן

אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה

אמר רבי יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול

אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה

אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים

אמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה

כיצד נמנע את החורבן הבא?

אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת

קצת לפני האמירה הזו של אביי, נכתבים בגמרא יפים מהתיאורים שנכתבו אי פעם על השבת, ביניהם ניתן למצוא את:

רבי חנינה היה מתעטף ועומס עם חשכה בערב שבת והיה אומר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה.
ר' ינאי היה לובש בגדיו בערב שבת ואומר: בואי כלה בואי כלה.
ר' אבא קנה לכבוד שבת בשלוש עשרה מעות בשר משלושה עשר טבחים כדי שיהיה לו בשר מובחר מכל הסוגים.
ר' אבהו היה יושב על כיסא ונופח באש לבישול מאכלי השבת כדי לשתף את עצמו בהכנת המאכלים.
ר' ספרא היה חורך ראש בהמה לאכילה בשבת.
רבא היה מולח את הדג שנקרא שיבוטא.
רב הונא היה מדליק נרות לכבוד שבת.
רב פפא היה טווה את הפתילות לנרות שבת.
רבי יהושע מסביר לקיסר יש לנו תבלן ושבת שמו, והוא בתוך המאכלים שלנו.
אמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכולו" מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא בעמשה בראשית, אל תקרא "ויכולו" אלא "ויכלו" – הקב"ה והוא מכלים יחד את מלאכתם (וואו!)
ר' יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלווין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו מלאך אחד טוב ומלאך אחד רע וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כורחו.

בהמשך גם ניתן למצוא את סיפורו המוכר של יוסף מוקיר שבת.

ואז, ורק אז, אחרי התיאורים היפהפים הללו, מגיע המשפט: אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת.

תראו על מה ויתרתם. יום בו האנשים הכי גדולים עוסקים במלאכות הכי קטנות וטכניות (אגב, גברים), כי הן קודש מוחלט, יום מכובד, יום רוחני של שקט ושלווה

אל השבת צריך להתייחס כמתנה, כסטארט אפ, כהמצאה גאונית שנועדה להחזיר את השפיות לחיינו. אבל זה לא רק יום "לא סלולרי". "הנתיבות שלום", שהיום יום השנה לפטירתו, אמר שהכוח הגדול של השבת היא שגם כשתשעה באב נופל בה, כמו השנה, אוכלים ושמחים ביום זה, ודוחים את התענית ליום ראשון, כי שבת היא התיקון הגדול ביותר לחורבן.

אמר רבי אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית

קריאת שמע שחרית וערבית מסמלת קביעות, סנכרון עם הזמן, התמדה. אלו האנשים שקמים לעבודה כל בוקר ולא זוכים בלוטו, שיש בחייהם עמל. לא אנשי מסיבות ולא התבודדות עד חמש בבוקר ואז לישון כל היום, לא אורות וריגושים אלא שגרה אפורה ואחראית.

אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן

שנים לפני אמנת זכויות הילד דברה התורה על לימודים בגיל הילדות כערך – ילד כלומד, אורייני, חושב, ולא רק שיגדל לשוק העבודה, כמו בתרבויות אחרות, שויתרו על שלב הילדות וישר ניסו להפוך אותם לפרודוקטיביים.

ישנם מקורות רבים שמדברים על כך ביהדות: "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן". התלמוד שם מוסיף לתאר את חשיבותם של 'תינוקות של בית רבן' באמרו: "אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש… כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן – מחריבין אותה".

גם נעמי שמר הבינה את זה, וכתבה שיר שבוצע ע"י יהורם גאון:

מחלוני אני רואה
רחוב כמו נהר גואה
ואנשים לעבודת –
יומם הולכים (קריאת שמע שחרית וערבית!)
ותינוקות של בית רבן
עם הילקוט שעל גבם
ובידיהם כמה
ענפי הדס פורחים
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר

לא מנצחים אותנו אם אנשים הולכים לעבודת יומם, ויש תינוקות של בית רבן (יהורם גאון אמר שהתחבר לשיר כי הסיבה לניצחון, לפי השיר, היא לא מצעד צבאי, הרמטכ"ל הכי חתיך או המנהיג הכי חזק. לא שם מסתתר הכוח).

אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה

בושת פנים זה מזה – יש מה להסביר? אוהלים מכוונים זה כנגד זה, כפי שבירך/קילל בלעם. הדי.אן.איי של העם היהודי היה במשך שנים "ביישנים רחמנים וגומלי חסדים", זה היה סימן ההיכר של המותג שלנו. מה נשאר לנו מזה?

התפתח טרנד חדש. "האמת בפרצוף" כערך (ע"ע "צבא האמת של של חי"), כאילו כנות, דוגרי, אני ככה אני זורם. פעם דברו הרבה על טוקבקיסטים, על "ארור מכה רעהו בסתר". היום בעידן הפייסבוק, אנשים כבר לא טורחים להסתתר מאחורי טוקבק. הם מסוגלים לכתוב את הדבר הכי נבזי תחת שמם המלא בשם הדוגריות והזרימה.

התורה מבקשת מאיתנו לא לזרום, לצמוח.
יש ערך לבושת הפנים, לנצירת הלשון.

אמר רבי יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול

יש הרבה מקורות שמחברים בין חורבן הבית הלאומי לחורבן הבית הפרטי, לבעיות בתוך התא המשפחתי והחברתי. אגדות החורבן הרבה פעמים מספרות על בעיה בין בעל לאישה או בין שני חברים, שהיוו טריגר לחורבן, שהצביעו על חברה רקובה.

הכל מתחיל ב אבדן סמכות הורית וסמכות בכלל. אם פעם ההורים ניווטו את הבית וקיבלו החלטות לטובת המשפחה, היום "הילד במרכז", יש משפחות שמקבלות החלטות על ידי "הצבעות דמוקרטיות" בהן הקול של ילדים שווה לקולם של ההורים. זהו מצב בו אין אוטוריטה.

אולי כאן המקום לציין שלצד כל סיבה שמביאים חז"ל יש פסוקים שמדגימים, הפסוק המיוחד שהויע לצד הסיבה הזו נלקח מישעיהו כ"ד ב':

וְהָיָה כָעָם, כַּכֹּהֵן, כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ; כַּקּוֹנֶה, כַּמּוֹכֵר, כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה, כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ.

והיה כילד כמבוגר, כגבר כאישה, עבריין כראש ישיבה, ישראל ככהן ולוי, יאללה בלגן כולנו אותו דבר. אין דרגות אני ואברהם אבינו אחוקים. כלפי יהדות זה מצוי,  לא כלפי כימיה או מוזיקה. אפילו היפ הופ, יש ותק ופרופסיה וידע וניסיון וכו', פה אני חושב ככה, האר"י הקדוש חושב ככה, הכל הולך.

אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה

אחרי כל הדברים היפים האלה, בושת פנים, לא לדבר בפני גדול, חז"ל אומרים: לא להתבייש לומר את דעתך, לדעת להוכיח אם צריך. לא להתנחמד, לא להתיפייף, לא להתחנף, לא ללכת סחור סחור, להוכיח. להוכיח זה אומר שאכפת לי. שהשני מספיק חשוב לי כדי לסכן את היחסים איתו עבור טובתו. אנשים שלא אכפת לנו מהם, אנחנו לא מוכיחים, למה לנו להיכנס לפינה הזו?  מאוד נעים לא להוכיח ויותר קל להגיד על הכול "שנאת חינם", אבל שימו לב שבמפתח של ביטול הצומות מופיע הצמד הכי סותר: "האמת והשלום אהבו", החיבור הזה, בין האמת לשלום, מהווה את האתגר הכי גדול והכי מורכב בתוכחה אפקטיבית, שצריכה להיות בנועם, ומתוך אהבה.

אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים

סביב הפרשות האחרונות אמרה לי מישהי שביזוי המושג "תלמידי חכמים" כולל גם להכריז על אנשים שאינם תלמידי חכמים כתלמידי חכמים, כי אנשים שאינם ראויים לתואר עלולים לבזות אותו בהתנהגותם. וזה נכון.

אבל רוב האנשים שזכו לתואר "תלמידי חכמים", מכל הדורות, היו אנשים ראויים. הרב יעקב אדלשטיין, שהיה תלמידו של החזון איש מספר שתמיד מבקשים ממנו איזה סיפור מופת על רבו, הוא תמיד עונה: "אתם רוצים לשמוע נס על החזון איש? אני אספר לכם נס שקשור בו, והוא שיהודי מצליח עשרים וארבע שעות ללמוד תורה, לקיים מצוות, לעבוד על מידותיו, יום אחר יום, ולא להישבר. זהו נס שמעל הטבע האנושי".

ד"ר יצחק נבנצל, מבקר המדינה השני, נשאל לדעתו לכתבה בעיתון הארץ שדנה בעניין "מה תפקיד הרבנים?", האו הגיב בקצר ואמר "הייתי מעדיף לא להגיד לרבנים מהו תפקידם, אלא שהם יאמרו לנו מה תפקידנו". זכה ובנו, הרב אביגדור נבנצל, הוא רב הרובע היהודי.

אמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה

על הביטוי המרתק הזה "אנשי אמנה" אין אפילו ערך בויקיפדיה. מה זה אנשי אמנה?

הגאון מוילנא, כתב לר' הלל משקלוב, מתלמידי הגאון מוילנא שעלו לירושלים, קול התור, פרק א: "אחד האמצעים העיקריים לקיומה של כל עבודתנו היא הקמת אנשי אמנה, על פי חז"ל 'לא חרבה ירושלים אלא משום שפסקו בה אנשי אמנה' ויש להקים אנשי אמנה, שמבלעדי זה אין שום ערך לכל עמלנו ופעלנו חס וחלילה".

הקמת אנשי האמנה זהו השלב שבו עוברים מהתעסקות רק בצדדים המעשיים של הגאולה לשלב של נתינת השם והתכלית לכל המפעל ומכאן השאלה העומדת על הפרק, ברור המגמה של תהליך הגאולה.
מי הם אותם אנשי אמנה, שיכולים לתת תשובות לשאלות של קטני האמנה?
על כך מובא בספר קול התור קריאה לבניית חבורות שהמחבר ביניהם הוא שאיפות משותפות להתקדם במידות ועבודת ה'. ומובאים שם שבעה תיקונים שהשורשים שלהם בתיקונים סודיים וכוונות, אולם בשילוב תיקוני המעשה הקשורים בהם. מדובר על דרגות גבוהות בעבודת השם.
בואו נזכור את הדברים הללו, כי אפשר לשנות את המציאות בעזרת אותם כלי עבודה שנותנים לנו חז"ל.