להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. היום נתכונן לפורים. נדבר על ארבע הדמויות המרכזיות במגילה, שחושפות בפנינו ארבעה מנגנוני הפעלה שלנו. ארבע תכונות שונות שקיימות בעולם ובנו. נזכיר – המגילה אינה היסטוריה אלא אקטואליה. אנחנו מחויבים לשמוע אותה בכל שנה, להקשיב לכל מילה, לברך לפני ואחרי, כדי להפנים את מסריה. הקב"ה מסתתר במגילת אסתר, אבל טווה את החוטים העדינים וקושר את הקשרים של האירועים.
1. אחשוורוש – החצנה
הרושם הראשוני אומר המון, כידוע, וזהו הרושם הראשוני מאחשוורוש, ככה הוא עולה על בימת ההיסטוריה: וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד־כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.
בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל־שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו.
בְּהַרְאֹתוֹ אֶת־עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת־יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם.
ואם זה לא מספיק, עוד מסיבה:
וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל־הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד־קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ.
חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי־בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל־גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט־וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת.
וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ.
וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי־כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל־רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ־וָאִישׁ.
יין מלכות רב –רש"י, כל אחד יין שזקן ממנו.
במילה אחת – שופוני. תראו כמה יש לי. יש מדרשים רבים על הפאר וההדר במשתה הזה (הציעו לך יין ישן יותר מהגיל שלך, הציעו לך יין דווקא מהמדינה שלך...). אבל לא הייתה סיבה למסיבה, אין פה יום הולדת או סיום מסכת, חג או יום נישואים. סתם בא לו לחגוג. ביהדות נהוג לחגוג סביב תאריך כלשהו, סביב תכלית. כל החגיגה החיצונית הזו מובילה לכיוון רע מאוד. בהמשך מתברר שמי שמשוויץ בחפצים, ממשיך להחפצה כלפי אשתו, גם היא חפץ.
אחשוורוש הוא מלך, אבל הוא לא מולך אפילו על עצמו. מנהיג לא מנהיג את עצמו. לאורך המגילה הוא נתפס כאדם מבולבל, שלא שם לב מה קורה, לא מנהל אלא מנוהל. תדמיינו בימינו אדם כאילו חשוב ומפורסם, שכל כך מבולבל מלייקים, כל כך מרוכז בסלולרי ובחשיפה ובלהראות כלפי חוץ כמה טוב ונפלא לו, שהוא לא שם לב מה קורה אצלו בפנים, מכירים את זה?
תרבות השופוני וההחצנה גוברת מאוד בעידן הניו מדיה, אבל זה לא רק "תראו", לפעמים מה שאנחנו מראים – הוא שקר. יש פה עוד עומק, על פי המדרש אחשוורוש לבש את בגדי הכהן הגדול:
"מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב כאן 'יקר תפארת' וכתיב בבגדי כהונה 'לכבוד ולתפארת'" (חז"ל)
זה מוסיף ממד נוסף לסיפור. למה אחשוורוש לובש את בגדי הכהן הגדול? מה הם מסמלים? אנחנו עוסקים בבגדים האלה בפרשת השבוע, פרשת תצווה, וכך מספרים לנו חז"ל: "למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קורבנות? לומר לך: מה קורבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דמים. מכנסים מכפרים על גילוי עריות. מצנפת מכפרת על גסי הרוח. אבנט מכפר על הרהור הלב. חושן מכפר על הדינים. אפוד מכפר על עבודה זרה. מעיל מכפר על לשון הרע. ציץ מכפר על מעשה עזי פנים".
מה זה המנגנון הזה? הבגדים של הכוהן הגדול הם לא סתם בד, לא סתם אופנה וטקסטורה, יש בהם פנימיות. הוא לובש אותם ומתקן מידות בעם ישראל כולו. כמה אנחנו צריכים כפרה על הדברים האלה כעת... וכמה אחשוורוש עושה צעד מנוול, שלעתים גם אנחנו חוטאים בו. זו הרי תחפושת. הוא לא באמת ראוי לבגדים האלה.
גם בימים אלה אנחנו שומעים על פרשיות של אנשים מפורסמים או חשובים, שמתברר שהיו "מחופשים". נמשיך:
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב־הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת־פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. לְהָבִיא אֶת־וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת־יָפְיָהּ כִּי־טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת־וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר־עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר־נִגְזַר עָלֶיהָ.
רש"י: זכר את ושתי – את יופיה ונעצב.
גם בחייה וגם במותה הוא רואה רק את יופיה, לא יותר.
2. המן – כבוד
אחשוורוש מבולבל, אבל המן ממש רשע. כך אנחנו מכירים את המן, זה המפגש שלנו איתנו:
וְכָל־עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי־כֵן צִוָּה־לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה.
רש"י: שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ, לְפִיכָךְ, וּמָרְדְּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה.
וַיַּרְא הָמָן כִּי־אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה.
המן הוא כבר איש בכיר במנגנון, אבל העובדה שמרדכי לא כורע ומשתחווה ממלאת אותו בחימה. כבר אחרי גזירת ההשמדה, אחרי הפור, אחרי שהפקודה יוצאת:
וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת־מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא־קָם וְלֹא־זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל־מָרְדֳּכַי חֵמָה.
וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל־בֵּיתוֹ וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת־אֹהֲבָיו וְאֶת־זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ.
וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת־כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל־הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.
וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא־הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם־הַמֶּלֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר־עָשָׂתָה כִּי אִם־אוֹתִי וְגַם־לְמָחָר אֲנִי קָרוּא־לָהּ עִם־הַמֶּלֶךְ.
וְכָל־זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל־עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת־מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.
כלומר, לא משנה כמה כבוד הוא יקבל – "כל זה איננו שווה לי". שימו לב למילים "זה איננו שווה לי". ראשי התיבות של סופי המילים יוצרים את שם הוויה, שמו של ה', רק הפוך. התפיסה שלו היא היפוך מהתפיסה הנכונה של האדם המאמין. כשאנחנו מרעישים ומוחים את זכרו של המן אנחנו רוצים למחות את תפיסת העולם הזו מהחיים הפרטיים שלנו.
המן חושף שהאגו שלו מנהל אותו, יש לו אוקיינוסים של כבוד אבל הוא צריך הכול. הכול או לא כלום. אם מרדכי לא משתחווה – כלום לא שווה. אתם מכירים את התפיסה הילדותית הזו? או שאני מספר 1 או שאני כלום, אפס? האם היא נוכחת גם אצלנו?
ושוב, יש כאן עוד רובד, עוד עומק, עוד מנגנון נחשף בהמשך אצל המן. זו לא רק רדיפת כבוד אישית וחוסר יכולת להתמודד מול האיש מרדכי, אלא חוסר יכולת להתמודד עם עמו של מרדכי, עם כל היהודים:
וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם־אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל־עָם וְאֶת־דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין־שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.
שוב מופיעה פה המילה "שווה". כל החיים שלו הם סביב מה ששווה לעשות... המן מתפוצץ כשמרדכי לא משתחווה, המן מתפוצץ כשהוא מגלה עם שלם שלא משתחווה. הוא לא מסוגל להבין עם שיש לו מנגנון הפעלה כל כך אחר משלו. עם שאי אפשר לקנות אותו. כל העמים הצטרפו לחגיגה הגלובלית, הפלורליסטית, האוניברסלית של אחשוורוש. אפשר היה לקנות אותם. יש עם אחד, מפוזר ומפורד בין העמים, דתיהם שונות, את דתי המלך אינם עושים... תיאור מוכר מאוד ואנטישמי מאוד של היהודים כיום. אנחנו אחרים. התפקיד שלנו בעולם מרגיז אחרים, בעיקר את המן שהוא צאצא של עמלק. הרוע לא יכול לישון בשקט כל עוד הטוב קיים.
וגם – הוא תמיד בטוח שהוא במרכז, שמדברים עליו:
וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה־לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי.
נעבור כעת אל שתי דמויות המפתח ההפוכות במגילה:
3. אסתר – "לך כנוס את כל היהודים"
כך מסופר לנו על אסתר:
וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ.
בעיני כל רואיה – מלמד שלכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו.
בעיני כל רואיה – בעיני עליונים ובעיני תחתונים, "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם".
שימו לב מה אסתר עושה. בזמן שהמן רודף כבוד. היא להיפך, נותנת קרדיט לאחרים:
בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר־הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי־סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ.
יש לנו פה "טיפ", פיסת מידע, פיסת אינפורמציה. מה אסתר עושה?
וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי.
וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל־עֵץ וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
אסתר ממהרת לספר למלך אבל מייחסת את הדברים למרדכי. למה לא אמרה זאת בשם עצמה? גם לה יש אינטרס להתחנף למלך, להעלות את המעמד שלה, אבל היא דבקה באמת ונתנה קרדיט. וזה מוביל קדימה את הגאולה והישועה בהמשך:
בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת־סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל־בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה־נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל־זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא־נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר.
חז"ל אומרים על כך:
"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (מגילה)
זה המקור לביטוי המפורסם הזה, על כך שכל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. וזה אכן מביא גאולה בעולם. אסתר שמה את עצמה בצד, ואחר כך כששנתו של אחשוורוש נודדת הוא נזכר במעשה הזה, ורוצה לגמול למרדכי על עזרתו, והעלילה מתגלגלת הלאה לעבר ההצלה והגאולה. מדהים איך ויתור קטן מוליד גאולה גדולה. אסתר חיה לפי האמת, אז מה זה משנה למי הקרדיט? זה כל כך שונה מ"כל זה אינו שווה לי"... המן לא מרוצה גם עם אוקיינוסים של כבוד, ולכן תמיד חי בחוסר נחת, והיא לא צריכה את הכבוד החיצוני הזה, האישיות שלה בנויה ולא צריכה פידבק תמידי מאחרים, ולכן היא חיה בשלמות וביישוב הדעת.
ושוב, יש פה עוד רובד. היכולת הזו להקריב את עצמה קצת, לוותר על קרדיט קטן, הופכת בהמשך ליכולת להקריב את עצמה בגדול, בענק. בהמשך נחשף עוד מאפיין חשוב של אסתר. מרדכי מפציר בה לפעול, אבל היא שוב לא שמה את עצמה במרכז, היא לא הסיפור. הפעם היא אומרת שהיא צריכה את העם מאחוריה והמשפטים המרגשים שלה נחקקים לנצח:
לֵךְ כְּנוֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל־תֹּאכְלוּ וְאַל־תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם־אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא־כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי׃
יש פה קריאת כיוון של מנהיגה. אני אעשה כל מה שאני יכולה, אבל אני צריכה שכולנו ביחד נפעל. מנהיג אמיתי מתקן את העם ביחד איתו, מרומם את כל המציאות.
וכך כותב החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי:
"נתחכמה אסתר שיעשו ארבעה דברים שהם כקורבנות: תלמוד תורה שחשוב כקורבנות, תפילה שהיא גדולה יותר מן הקורבנות, ותענית שהוא כקורבן שמקריב חלבו ודמו, ולהיות ענווים שנאמר: מי שדעתו שפלה מעלה עליו כאלו הקריב כל הקורבנות כולם. וזה שאמרה 'לך כנוס את כל היהודים', והיו לאחדים באחדות גמור לקבל התורה ברצון". (החיד"א)
אחרי כזו התעוררות בקרב העם – יש גם סיכוי לגשת אל אחשוורוש. הדברים תלויים בהתנהגות שלנו. ואסתר, לפי החיד"א, דורשת ארבעה דברים: תלמוד תורה (מסופר במדרש איך מרדכי למד תורה עם תינוקות של בית רבן), תפילה, תענית ולהיות ענווים. זה ניעור רציני ליהדות הגולה. הרי הם הלכו למשתה אחשוורוש, הם נהנו לחיות על הגבול, גם וגם, לשלב תרבות יהודית עם תרבות זרה, העיקר שמשתה אחשוורוש יהיה כשר... האנטישמיות מעוררת אותם, והם נזכרים מי הם ומה הם.
4. מרדכי – "לא יכרע ולא ישתחווה"
איך אנחנו שומעים על מרדכי בפעם הראשונה? שימו לב כמה דרמטי התיאור:
אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן־שִׁמְעִי בֶּן־קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם־הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ־יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל.
ירושלים. איזו מילה נפלאה מוזכרת פה פתאום. אני רואה מה המילה ירושלים עושה לאלפי אנשים ששאלו אותי עד היום באמריקה מאיפה אני. ניר ברקת אמר לי פעם שהמותג ירושלים חזק מהמותג ישראל... אתה אומר ירושלים ומשהו באוויר משתנה. והנה גם פה מזכירים לנו את ירושלים. הרי הכל קורה בגלות. כל המגילה הזו מתרחשת מחוץ לארץ ישראל, איפה ארץ ישראל? איפה ירושלים? אצל מרדכי. מרדכי הוא-הוא שגריר ארץ ישראל בשושן הבירה. כדי לא ללכת לאיבוד אנחנו צריכים קשר לאנשים שמחוברים לירושלים, שמחוברים לאמת. כל אחד צריך רב, צדיק, מרדכי. מה פשר כל התיאורים והייחוסים שמסופרים לנו על מרדכי? איש יהודי, בן יאיר, בן שמי, בן קיש, איש ימיני...
כלומר מהרגע הראשון ברור לנו שמדובר בסגנון אחר של יהודי, לא אחד שרץ למשתה אחשוורוש, לא אחד שחי לפי תפיסות העולם המקומיות (של "שופוני" והחצנה, של רדיפת כבוד ואגו), אלא מישהו ששקול למשה רבנו ושכל הליכותיו הן אחרות.
צריך המון אומץ לעמוד על שלך, בפרט בגולה. אני נחשפתי ל"בועה" היהודית-דתית באמריקה ולפעמים מתרשמת מהיכולת שלהם לחיות כמיעוט, כתרבות מיעוט בתוך רוב. והיכולת הזו של מרדכי באה לידי ביטוי גם בהמשך:
יש מדרש שאומר שלהמן היה מעין צלם של עבודת כוכבים על בגדו, ולכן מרדכי לא השתחווה. בכל אופן, זוהי תכונת יסוד של יהודי שרוצה לשרוד: "לא יכרע ולא ישתחווה". לא סתם זה בלשון עתיד, זה עלינו. אם מול כל ביקורת שאנחנו לא נאורים אנחנו נתכופף, אם מול כל טרנד חדש נצטרך לשנות את כל ערכינו, אם כל יום צריך להתאים את הפוליטיקלי קורקט לתורה – לא נמשיך את דרכו של מרדכי. רק תחשבו על הפדיחה, על אי הנעימות. בטח כולם אמרו לו: נו, מה אכפת לך, אתה מיושן, אתה עושה לנו פדיחות, תשתחווה לו כבר, תפסיק לעשות צרות. ובהמשך – מול צרה:
וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה.
וּבְכָל־מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים.
מול כל צרה (גם הקורונה) – הפתרון אינו אדישות אלא תיקון ותשובה:
"מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור. כלומר, כל דבר שייצר לכם, כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן – זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו – ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם.
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו 'דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית', הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות".
(הרמב"ם)
נחזור למרדכי, אפילו אחרי שמרכיבים אותו על הסוס הוא חוזר לעסוק בתשובה:
וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל־בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ.
רש"י: וישב מרדכי – לשקו ולתעניתו.
מתוך עמדה רוחנית כזו, מרדכי גם משמיע באוזני אסתר (ובאוזנינו, בעצם) את נאום ההישרדות היהודי החשוב והנצחי. כשהמן מנסה לגזור גזירה, מרדכי מפעיל את אסתר בתוך הארמון:
וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל־אֶסְתֵּר אַל־תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית־הַמֶּלֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִים. כִּי אִם־הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית־אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם־לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.
יהודי שינסה לברוח מכך שהוא יהודי ולשתף פעולה עם השלטון – לא יוכל לברוח. ראינו בגרמניה שגם אותו העמידו בסוף בתור במחנות ההשמדה. אבל יותר מכך – הקב"ה יציל אותנו בדרך אחרת, היהודי הזה רק יפספס את ההזדמנות ההיסטורית שלו להיות חלק מהפתרון, לפעול עם הקב"ה בדרך הנכונה. מרדכי לא רק מאיים על אסתר אלא מסביר לה את גודל הזכות, גודל המתנה.
הכותרת הראשית היא לא שאת מלכת אסתר, ועל הדרך תעזרי ליהודים. זה בדיוק הפוך, את פה כדי לעזור ליהודים, לכן ההשגחה גלגלה אותך לפה, ועל הדרך יש לך גם תואר של מלכת אסתר. בקיצור: יהודי, קיבלת מתנה? כישרון? הצלחה? מעמד? זה כדי לעזור ליהדות. תחשוב למה קיבלת את השפע, הברכה וההצלחה בחיים שלך, מה התכלית, למה ה' סיבב את זה ככה ומה אתה יכול לעשות עם זה. העיקר זה לא אתה, אלא מה אתה עושה עם מה שקיבלת.
אסתר כמובן בוחרת נכון, והגזירה מתבטלת. ואז:
וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר.
וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא־חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם.
וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.
ככה שמחים, לא כמו בהתחלה. זה לא משתה אחשוורוש. שמחת פורים כוללת 4 מצוות – סעודת פורים, קריאת מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. עד היום:
וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא־יָסוּף מִזַּרְעָם.
היהודים יודעים לא רק להתאבל נכון אלא לשמוח ולזכור נכון. המגילה מסתיימת בשמחתם, שמחתנו. לסיכום – אלה ארבעת הכוחות שמתרוצצים במגילה וגם בנו:
אחשוורוש – "בהראותו"
המן – "כל זה אינו שווה לי"
אסתר – "לך כנוס את כל היהודים"
מרדכי – "לא יכרע ולא ישתחווה"
תודה רבה. פורים שמח. שנזכה כולנו במהרה ל"ונהפוך הוא", "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".
