אתם גיבורים

1.

אתם גיבורים. אתם, ששומרים. אתם שלא הלכתם להלוויה המונית, ולא למסיבה לא חוקית, ולא הורדתם מסיכה במשרד. אתם שמג'נגלים כבר שנה בין עבודה ובית, שמתגעגעים לארוחת בוקר זוגית בבית קפה, אחרי שהילדים עלו על ההסעה (אח, איזו נוסטלגיה). פעם היו כותבים על יחידות קרביות כאלה שירים – גבעת התחמושת, מגש הכסף, שיר הרעות. היום החזית של מדינת ישראל היא בשדה קרב אחר: בין הסלון למטבח. המדינה הזו מחזיקה מעמד כעת בזכות מיליוני הורים כמוכם. מעירים את הילד בבוקר ללמידה מרחוק, מנגבים דמעות אחרי מריבת ילדים, מדפיסים שיעורי בית, חושבים על הפעלות לאחר הצהריים ובמקביל מתפקדים כטכנאי זום, חדרנים, מנקים, מזכירות בית ספר (מתי מישהו ימציא לי אפליקציה שתדמה צלצול?).
לא, עורך דין בן 35 לא אמור לשבת בעשר בבוקר וללמד ילדה בכיתה א' לכתוב חיריק, בעוד האח הגדול מתלונן ברקע על הווי פיי. לא, מתכנתת בת 38 לא אמורה להשאיר הודעות קוליות בווטסאפ בענייני עבודה ב-12 בצהריים, בעודה מנסה להשתיק ילדים ברקע. רק השבוע הקטנה שלנו שאלה אם אנחנו מזמינים לה עכשיו תחפושת לפורים רק בשביל עצמה, או שהחברות ייראו, והוסיפה משפט: "אימא, אני כבר לא זוכרת איפה המקום שלי בכיתה".
כשכל זה ייגמר, אתם אלה שיגיע להם עיטור העוז. אתם ששמרתם על בידוד גם אם יכולתם לחפף, אפילו אם משרד הבריאות לא סימס לכם, אלא פשוט כי לקחתם אחריות אחרי שהייתם ליד חולה מאומת. אתם שלא פתחתם את העסק, ושסירבתם גם להצעות לעבוד בשחור בסתר. אתם ששוב ושוב הייתה לכם ביקורת על ההתנהלות, אבל המשכתם להתפלל בגינה הציבורית, הסברתם לילד למה לא נחגוג השנה מסיבת יום הולדת כמו תמיד, לא הלכתם להלוויה של אבא של החברה הכי טובה. אין פה תמונת ניצחון אחת, יש פה אינספור רגעים קטנים של ניצחון.
הרמב"ם כותב שהאדם השלם, המושלם, לא מקיים מצוות בגלל פחד ויראה, ולא כדי לקבל שכר, אלא – "עושה האמת מפני שהוא אמת – וסוף הטובה לבוא".
מיליוני אנשים בישראל, מכל המגזרים, עדיין עושים כעת את האמת פשוט מפני שהיא האמת. תודה. וסוף הטובה לבוא.

2.

חנה שפיצר היא אחת הגיבורות האלמוניות האלה של התקופה. גננת, תושבת גוש עציון, לומדת לתואר שני, אימא לשלושה ילדים קטנים. כבר חודשים היא מתהלכת בתחושה קשה, חושבת שהיא היחידה שלא מצליחה להתמודד, שמרגישה שחייה הפכו לתוהו ובוהו. השבוע החליטה לשבור את מעגל השתיקה. היא כתבה סקר ושלחה אותו לאימהות השכונה שלה. יותר מ-100 נשים ענו, והתוצאות היו מדהימות ועצובות. 30% הנשים מדווחות על מצב רוח ירוד, 70% מספרות על רגעי משבר יותר מפעם בשבוע, 50% נמצאות למעשה בבידוד משפחתי במשך כל התקופה. כולם בבית, אין יוצא ואין בא, ללא כל סיוע של מנקה, עוזרת או מבשלת. הן סיפרו על תחושה של אובדן שליטה, של מירוץ תמידי, על מחסור גדול בזמן פרטי וזוגי, ועל תחושה שמקומות העבודה והלימוד לא מתחשבים בהורים צעירים.
ומה הדבר שהכי חסר להן? חברה. חיבוק של חברה, מפגש חברתי, אפילו סתם לשבת לקפה ולפטפט, כמו פעם. מפגש חברתי לא עוזר בתחזוקת הבית וגם לא בטיפול בילדים, אבל מתברר שהוא הצורך הדחוף ביותר.
שפיצר כינסה מפגש בזום, הציגה את תוצאות הסקר, ופשוט נתנה לנשים לדבר ולשתף. בסיום הערב אמרו רבות שהן חשות הקלה גדולה, רק מכך שסוף סוף הן שומעות בקול את התחושות שלהן, גם מפי אחרות. "כששואלים אותי מה נשמע אני עונה 'בסדר', אבל רוצה לצעוק ולבכות", אמרה אחת. "וגם העמדת הפנים גוזלת כוחות".
אולי צריך לשכפל את היוזמה. אם לא לשבת לקפה עם חברות, לשבת לזום עם חברות. לסגור את הדלת, להכין לעצמך קפה, לשמוע ולהשמיע. חנה עצמה אומרת שהבינה לראשונה את משמעות הביטוי "צרת רבים – חצי נחמה".

3.

אנחנו מתקרבים ל-5,000 נפטרי קורונה, ולא מספיקים להספיד כראוי את כולם. ובכל זאת, הרב ד"ר אברהם טברסקי ראוי, גם בתוך המהומה, לכבוד אחרון. הוא היה פסיכיאטר נודע, מומחה להתמכרויות, שחיבר יותר מ-60 ספרים והציל אלפים בארץ ובחו"ל מהחיים בצל הסמים והאלכוהול.
בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", אנחנו מקבלים את עשרת הדיברות, למרגלות הר סיני. אם עד עכשיו עם ישראל רק יצא לחופשי מהשעבוד, מעכשיו יש לחייו גם תוכן חיובי. זה לא סתם חופש, יש מטרה ותכלית למסע הזה: אנוכי ה' אלוקיך, לא תרצח, כבד את אביך ואת אמך, לא תגנוב, זכור את יום השבת, ועוד. הרב פרופ' טברסקי כתב על כך רבות – על הצורך למצוא גרעין של משמעות בחיים – בפרט בעבודתו מול מכורים, וכך אמר פעם:
"לפני עשרות שנים הייתה סיסמה בארצות הברית: 'אם זה מרגיש טוב – תעשה את זה'. אני חושב שהתגובה הנכונה היא המשפט הנפלא של אלברט איינשטיין: 'המחשבה שהחיים נועדו רק להנאה אישית היא באמת נהדרת – עבור עדר של חזירים'. אנחנו חיים אחרת. התורה אומרת שהשם ברא אותנו לא כמו החיות האחרות, אלא מתוך רצון שנצמח ונתפתח. אין שום רע בהנאות, אבל כשהן הופכות להיות מטרת החיים, אנחנו מתדרדרים לרמה של בעל חיים. והרי מטרת החיים היא לקחת את בעל החיים הזה שנולד, וכולנו נולדנו כבעלי חיים, ולהפוך אותו ליצור רוחני בעל בחירה.
"לעתים התרבות המערבית מציגה את האושר כמטרה האולטימטיבית בחיים, אבל זוהי לא התפיסה של התורה, שמחשיבה את חיי האדם כמשימה, שבה יש ערך בחיים של כל אדם. אם המטרה היא רק הנאה, למה קיבלנו אינטליגנציה ומצפון? עלינו למצוא מה התפקיד הזה שלנו, להיות מועילים, לשאול את עצמנו: לאיזו מטרה אנחנו קיימים? מה משמעותי בחיינו?".