הדרמה של השבוע: טור לפרשת פקודי תשפ"ה

1.
מרצה יהודי מאוניברסיטת קולומביה כתב לי השבוע: "האם בישראל מרגישים שהיקום קצת יותר יציב כעת?". עניתי לו שבישראל לא מרבים לעסוק בחדשות חוץ כרגע. "זה לא חדשות חוץ", הוא ענה. "זה העולם כולו שחוזר לשפיות. זה הכי חשוב".
הוא צודק, ונדמה לי שרובנו פספסנו, עם כל הכבוד לשאר העניינים: האירוע ההיסטורי השבוע הוא שהאקדמיה האמריקאית מתיישרת בחזרה. זו תזוזה טקטונית.
אוניברסיטת קולומביה נכנעה השבוע לחלוטין לתנאים של ממשל טראמפ, אחרי איום לקצץ 400 מיליון דולר של תקציב פדרלי. כמה סמלי שטראמפ מאיים קודם כל בכסף. כמה סמלי שהצביעות האקדמית, האנטישמיות הגלויה, התמיכה הפומבית בחמאס, כל הכאוס – הכול מתנדף ברגע כשברז התקציב נסגר.
הדרישות של טראמפ הגיוניות לחלוטין. מה שלא הגיוני זה מה שהשתולל שם בזמן ממשל ביידן. מה שלא הגיוני זה שמה שקורה עכשיו נראה לנו כמו חלום, ולא כמו הסטנדרט הבסיסי.
אי אפשר לצייר את טראמפ רק כג'ינג'י קפריזי. בנושא הקמפוסים, למשל, הוא יודע היטב מה הוא עושה. זו משנה סדורה וברורה: סטודנטים מטורללים השתלטו על הקמפוס, הקימו מאהלים ופגעו ברכוש ציבורי, השוו את ישראל לנאצים והתעללו בסטודנטים יהודים. זה נגמר.
נשיאת האוניברסיטה התחייבה לפעול מעכשיו נגד הסתה ואלימות, להקים משמר אבטחה משמעותי, לאמץ סוף סוף הגדרה רשמית של מהי אנטישמיות וגם להכשיר כל סטודנט וכל איש סגל בנושא אנטישמיות בקורס מיוחד ואף לפתח תכניות חינוכיות כאלה לבתי ספר יסודיים ולתיכונים. וגם – כן, כן – קולומביה התחייבה להרחיב את הפעילות האקדמית שלה בישראל.
כל הקמפוסים בארה"ב מסתכלים כמובן, ומבינים לאן נושבת הרוח. לכיוון הנכון.
המרצה היהודי תהה איך הקולגות שלו בישראל כמעט לא יודעים על כך, וגם סיפר שבבית חב"ד בקמפוס בקולומביה – המקום שאליו סטודנטים חששו עד לא מזמן להגיע, גם עם אבטחה – מתכננים השבת קידוש חגיגי.

2. כתבתי פה בשבוע שעבר על הצורך ברגישות-שיא. על כך שאנשים רבים נמצאים על הקצה, מתמודדים נפשית. על כך שצריך מרחב מוגן, ולא מרחב רעיל. על הצורך במחוות אנושיות קטנות, בחיבוק, בתשומת לב, באנושיות.
קיבלתי תגובות רבות, והנה אחת מהן. טלי ורסנו-אייסמן, מסבירנית פיקוד העורף לילדים, שלחה אליי את הסיפור הבא: "ביקרתי בקיבוצי העוטף. פגשתי את הבתים השרופים, השבורים, והסיפורים התגלגלו במדרכות. לכל בית – סיפור. נכנסתי לבית משפחת בכר. משפחה שלמה נלכדה בממ"ד למשך 22 שעות בלתי נתפסות. מחבלים פרצו לביתם, הציתו אותו, והם נותרו כלואים במרחב הבטוח היחיד שנותר. 22 שעות. בלי מים. בלי שירותים. טלפון אחד בלבד קישר אותם לעולם החיצון. מסביב – רק קולות הזוועה, האש, והחרדה המשתקת.
כשכוחות צה"ל הגיעו סוף סוף, התגלתה בעיה נוספת - דלת הממ"ד לא נפתחה. המשפחה המותשת נאלצה להיחלץ דרך החלון הקטן. האמא, ענבל זכריה בכר, ניגשה לחלון. ברגע הזה, בנה מעיין אמר לה משפט פשוט: 'חכי, אמא, אביא לך כיסא'. כשהיא מספרת את הסיפור, דווקא כאן, בנקודה הזו, קולה נשבר. לא בתיאור המחבלים, לא באש שאכלה את ביתם, לא בשעות האימה הבלתי נגמרות. אלא במשפט הפשוט של בנה: 'חכי, אמא, אביא לך כסא'. ולמה דווקא שם היא נשברת? כי בתוך התופת, כשהכל נשרף והתרסק, הכיסא הזה נותר והוא מסמל משהו שהאש לא יכולה לכלות - את האהבה, את האנושיות, את הדאגה זה לזה.
דווקא המחוות הקטנות והפשוטות ביותר, במיוחד ברגעים של טראומה וסכנת חיים, חושפות את האנושיות העמוקה ביותר שלנו. אחרי 22 שעות של פחד קיומי, צמא, חוסר ודאות מוחלט ואימה – הדאגה הפשוטה של הבן לנוחות של אימו מייצגת רגע של חסד ואהבה. והכיסא הזה עדיין שם, גם השבוע, ליד הממ"ד ההוא בבארי. עדות לכוחה של הרוח האנושית ולתקווה שיכולה לצמוח גם בתוך השחור הנוראי ביותר. תסתכלו מסביב. תביאו כיסא".

3.
טוב לשמוע את נתן שרנסקי לפני ליל הסדר. הכנה לחג החירות. השבוע שוחח בבית כנסת ירושלמי עם בתו רחל, שהוציאה ספר חדש של תפילות נשים על המצב. הם התחילו בכך שאסירי ציון אז, כמו החטופים היום, איחדו את כל העם היהודי.
"נולדתי שנה אחרי שאבא השתחרר", סיפרה רחל. "כשהייתי ילדה פגשתי כל כך הרבה אנשים שאמרו לי: 'אה, אמא שלך ישנה פעם אצלנו על הספה בבית'. דמיינתי שאמא שלי ישנה על כל הספות בעולם. שאלו אותי תמיד איך גדלתי בצל הטראומה אבל אני אמרתי: אני גדלתי בצל הניצחון. זה סיפור הניצחון של העם היהודי".
שרנסקי מצא עוד קשר בינו לבין החטופים – הדבקות בזהות היהודית בכלא. "בילדותי ברוסיה חשבתי שיהדות זו מחלה, ככה גדלתי. התברר שזו לא מחלה, להיפך, זו תרופה. זה מה שאני וזה נותן לי כוח. זו המשמעות. זה גם מה שיהודים באמריקה מגלים היום, וזה מה שהחטופים גילו בשבי. אי אפשר לברוח מהזהות. כמו בסיפור יציאת מצרים, גיליתי את החירות האמיתית שלי. ביקשתי לעלות לישראל, למרות שזה סיכן את כל הקריירה שלי. אבל כמו בני ישראל מול פרעה, ידעתי: אתם יכולים לפגוע בי, לשים אותי בכלא, אבל אני זה שבוחר בזהותי, ולכן גם בתא הקטן – אני חופשי. הייתי מספר בדיחות אנטי סובייטיות ונהניתי לצחוק, ולחוקרים שלי היה אסור לצחוק. ככה התעללתי בהם".
שרנסקי המשיך: "כשישבתי בכלא לא חלמתי על ממשלות. חלמתי על העם שלי, על ירושלים, על אלוקים. בכלא יש הרבה זמן לדבר עם אלוקים. כשהייתי רעב, כמעט מת, עם חולשה פיזית, הייתי אופטימי. למה? בגלל ההיסטוריה. אני חי בתוך ההיסטוריה. אני עושה היסטוריה".
ומי הגיבורים שלך בהיסטוריה, שאלה בתו, והוא ענה בלי לחשוב אפילו: "דוד המלך ואמא שלך, אביטל".

4.
כמה תזכורות:

• רשת השבוע היא פרשת פקודי. זו הפרשה האחרונה בספר שמות, הספר שבו יצאנו מעבדות לחירות. אבל העיסוק בתכנים של ספר שמות לא באמת מסתיים השבוע, כי חג הפסח לפנינו ונמשיך לעסוק במסרים של יציאת מצרים.
• המהלך הכללי של ספר שמות הוא קריאת כיוון מעודדת לכולנו: הספר מתחיל בשעבוד, בקושי, במצב הכי נמוך שיש. הוא מסתיים אחרי יציאת מצרים, קבלת התורה בהר סיני והקמת המשכן, המרכז הרוחני של העם. בני ישראל שהיו עבדים מושפלים, הם כעת עם שיש בחייו קדושה ועשייה ומשמעות, בדרך לארץ ישראל.
• וכשמסיימים לקרוא ספר, אחד מחמשת חומשי תורה, נוהגים להכריז בחלק מבתי הכנסת: "חזק, חזק ונתחזק".
• השבת הזו נקראת גם "שבת מברכים", כי מברכים בה את החודש החדש שמתחיל, חודש ניסן. ובמוצאי שבת – ראש חודש ניסן. חודש של התחדשות וגאולה, שבליבו ליל הסדר.

שבת שלום וחודש טוב.

הסטטוס היהודי

"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וּלְבְרָכָה.
וְתִתֵּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה...
מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ וְגָאַל אוֹתָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, הוּא יִגְאָל אוֹתָנוּ בְּקָרוֹב וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ מֵאַרְבַּע
כַּנְפוֹת הָאָרֶץ – חֲבֵרִים כָּל יִשְׂרָאֵל. וְנֹאמַר: אָמֵן. (מתוך התפילה לשבת הקרובה, שלפני ראש חודש ניסן)

השיעור השבועי לפרשת פקודי תשפ"ה