רשמית, עדיין אסור להסיר מסכות בחללים סגורים. אבל איזו הסרת מסכות הייתה פה השבוע. כמה אמיתות התנפצו פה השבוע. כמה דברים חשובים למדנו על עצמנו ועל אויבינו.
קשה לסכם שבוע קשה ומטלטל כזה. שבוע שבסופו אנחנו רק רוצים את הבסיסי ביותר: שצה"ל יידע להגן עלינו מפני אויבינו, שהמשטרה תדע לשמור על החוק בתוכנו, ושאנחנו ושכנינו, בני כל הדתות, נחיה כאן כאזרחים זה לצד זה, ללא אלימות. מה כבר ביקשנו.
אבל מתברר שצריך לחזור אל אמיתות היסוד, להזכיר מחדש מי אנחנו ומה באנו לעשות פה, ואיך צריך להתייחס למי שמפריע באלימות למהלך שיבת עם ישראל לארצו. התבשמנו מארבעה הסכמי שלום, ושכחנו שלצד דובאי, גם ואדי ערה מחכה לנו. התבשמנו מהצלחת מבצע החיסונים, ושכחנו שיש בעיות מורכבות של משילות ושל ריבונות, שאין חיסון פשוט שפותר אותן בשתי זריקות. התבשמנו מחלוקה ברורה בין רעים לטובים, ולא שמנו לב שגם בצד שלנו צומחים גילויי פרא אלימים וגזעניים. הנה בעיניי משפטי המפתח החשובים ביותר של השבוע, הציטוטים שכדאי לשים אליהם לב:
1.
נפתח באויבינו. מפקד משמרות המהפכה האיראניות, חוסיין סלאמי, אמר בראיון לטלוויזיה כי ישראל "נמצאת בעיצומה של התפוררות ביטחונית, פוליטית וחברתית". צריך להקשיב היטב לטיפוסים כאלה, ולקחת אותם ברצינות. זוכרים את נאום קורי העכביש של נסראללה? הוא תיאר חברה פריכה, מתפוררת, שמאבדת את צדקת דרכה, ששוכחת על מה ולמה. גם נסראללה וגם סלאמי יודעים שהרוח היא העיקר. הם מרימים מולנו תמרורי אזהרה: כשאתם מפולגים, מסוכסכים, לא מאוחדים – זו שעת הכושר שלנו. אחדות היא לא קלישאה. סולידריות היא לא קיטש. אלה תרופות מצילות חיים. לכן יש לנצור כל יוזמת התנדבות ברשת, כל אמירת תהילים או עזרה כלכלית, כל משפחה בצפון שחיפשה משפחה מהדרום לארח אותה, כל ציור שילד צייר ושלח לילדי שדרות, כל עוגה ומיץ לעמדה של חיילים או שוטרים, וכמובן כל גילוי שכנות טובה של יהודים וערבים. אלה חתיכות קטנות שבונות חברה.
2.
אביר קארה, חבר הכנסת החדש ברשימת בנט, נקלע השבוע לוויכוח ברשתות החברתיות. שי מימון, מספר תשע (אחרי פרישת דוידי) בימינה, הביע כמו עמיחי שיקלי התנגדות לממשלה בתמיכת רע"מ והרשימה המשותפת. הגולשים הפצירו בקארה לעשות כך גם הוא, והוא ענה בטקסט מופתי: "אני התחייבתי לבוחרים שהבאתי איתי לשנות את המציאות של העצמאיים בישראל לעד. נקלעתי לשיח של שמאל־ימין שנלקח מהאייטיז". איזה ניסוח מופלא: שיח של שמאל־ימין שנלקח מהאייטיז. הלוואי, אביר, הלוואי שהסיפור הזה היה מאחורינו. הייתי מאוד שמחה שרפורמות למען העצמאיים יהיו בראש סדר היום. הן אכן חשובות וצריך לקדם אותן במקביל. כמה נחמד היה להשאיר מאחור את הוויכוחים על שלום ובי־ טחון, על שטחים וטרור, כאילו אוסלו וההתנתקות פתרו את הבעיות שלנו, ולא החמירו אותן. כאילו הפלסטינים נעלמו ולא צריך להכריע לגביהם, לכאן או לכאן. השבוע הזה הוכיח לנו, לצערנו, שהאייטיז פה ובגדול, ואם כבר - גם תרפ"ט פה ובגדול. יש מי שרוצה להמשיך לבצע פרעות כאלה. בהערת אגב, צריך לזכור שלרשימה שבמסגרתה בחר קארה לבטל את שיח השמאל־ימין המיושן, קוראים "ימינה".
3.
בסוף לא היה לנו זמן לפאנל הזה. הזמתי השבוע שלוש נשים לאולפן הטלוויזיה, אבל דיווח רדף דיווח, רקטה רדפה רקטה, ונאלצתי לבקש מהן, בשתיים בלילה, להסתפק במשפט אחד לכל אחת. כך זכיתי לקבל שיעור מקוצר וממוקד בשמירה על הנפש בעת הזאת. נדמה לי שכדאי להאזין. ד"ר שירי דניאלס מעמותת ער"ן אמרה: "צריך לייצר מרחב מוגן גם לנפש. כמו שיש לכל אחד מרחב מוגן גופני, כך הוא צריך מרחב מוגן נפשי, וצריך לצייד גם אותו. במה? בחשיבה חיובית, בדיבור מיטיב, בתמיכה. כל אחד צריך לבדוק את המרחב המוגן הזה שלו כעת". מיכל ינאי, מלכת הילדים לשעבר, סיפרה: "הבת שלי שאלה אותי, 'אמא, באיזו שעה האזעקה היום?'. צחקתי, והבנתי עד כמה ילדים צריכים שגרה, ועד כמה אנחנו אלה שצריכים לספק להם אותה. צריך לנהל את חיי הילדים, גם בתקופה הזאת, ולא לתת לטרור לנהל את חייהם". והפסי־ כולוגית נילי אהרונסון אמרה, בטלוויזיה, שצריך לסגור את הטלוויזיה: "המבוגרים מלמדים את הילדים על העו־ לם. זה קריטי לווסת את המידע, להפחית מינונים, לבדוק למה חושפים אותם ולהחליט למה לא חושפים אותם. כמה רואים, מה רואים, לא כל סרטון אלים צריך להגיע אליהם, וגם אלינו. זו אחריותנו".
4.
נסיים בציטוט עתיק יותר. הציטוט שהוא הדופק שלנו, שחותם כל שבוע. פרשת השבוע. אנחנו מתחי־ לים לקרוא השבת את פרשת "במדבר", רגע לפני חג השבועות, חג מתן תורה. מדוע התורה ניתנה במדבר? למה החג שבו קיבלנו את זהותנו התרחש דווקא במיקום מנותק ומבודד? הרב פרופ' יונתן זקס ניסה להשיב:
"אני חושב שבני זמננו מתקשים לקבל את המושג 'תורה מן השמיים' לא בגלל תגליות מדעיות כאלה ואחרות, אלא מפני שאיבדנו את ההרגל להקשיב לצלילו של הנשגב, לקול שמעבר לאנושי גרידא. עלינו לשאול את עצמנו ביושר: האם יש די הקשבה בעולמנו? האם בחיי הנישואים אנחנו באמת מקשיבים לבני זוגנו? וכהורים, האם אנחנו באמת מקשיבים לילדינו? והמנהיגים שבינינו, האם אנו כורים אוזן לפחדים הבלתי מדוברים של אלה שאנו רוצים להנהיגם? מפעם לפעם כדאי לנו לסגת מן הרעש וההמולה של העולם החברתי, וליצור בלבבנו את דומיית המדבר, במקום ששם, בלב השתיקה, אפשר לשמוע את קול הדממה הדקה של אלוקים – קול שאומר לנו שיש מי ששומע אותנו.
הסטטוס היהודי: "ספר 'במדבר' הוא החומש החשוב מבין החמישה, דווקא כי הוא מתאר עשרות שנות נדודים במדבר, בלי דרמה גדולה. אחרי הכל, רוב חיינו הם ספר במדבר, רוב החיים הם 'ובלכתך בדרך'. הספר מלמד אותנו איך להתנהג היטב ברוב חלקי חיינו, שהם אפורים ולא סוערים – אבל הם העיקר" (מעט מן האור)
