לא סלול, לא תמיד מסומן

1.

ואז מגיע הרגע הזה, שבו גם למציאות יש מה לומר. המגזר הציוני-דתי מושמץ כאן מאוד לאחרונה. רבניו הם שונאי נשים, תלמידיו הם שונאי ערבים, ובאופן כללי התחושה היא שהוא אשם בכל מה שרע פה. תקציבים, קיצוניות, שוביניזם, הדתה, הדרה, המרה.

לא, הוא לא מושלם, כמו כל ציבור, אבל רק כשקורה אסון, הפנים האמיתיות נחשפות. לא תורת הגזע אלא תורת חיים. פתאום אנחנו שומעים על אנשים רגילים, לפעמים אפילו על דמויות מופת. זה קרה אחרי רצח שלושת הנערים כששלוש האימהות המרשימות פרצו לחיינו. זה קרה השנה אחרי רצח התינוק של בני הזוג איש-רן באמצע ההיריון של האם, וגם אחרי רצח הנערה אורי אנסבכר, ולצערנו זה קרה אתמול שוב, אחרי הרצח של דביר שורק. פתאום אנחנו נחשפים גם לקהילות וליישובים, לחסד ולתורה, לדרך ארץ ולאיכות אנושית.

תנחומים, משפחת שורק היקרה. עצוב שרק הטרור מזכיר לנו פה לעתים את האמת.

2.

בחדר המדרגות מכה בנו הסירחון. ליטל שוקרון מסבירה לי איך לדלג מעל לנוזלים וללכלוך, כי אין שם תאורה, ואז אנחנו מגיעות לסלון שלה, למפגש עם נשות הקהילה של שכונת רמת אשכול בלוד.

השכונה הזו הוקמה בשנות ה-70 ונקראה על שם לוי אשכול. פעם היא נחשבה לפנינה של העיר, היום היא אחת הקשות בעיר: אחרי הסכם השלום עם מצרים, ישראל פינתה לשם חלק מהבדואים בסיני. אחר כך נשלחו, ישר ממרכזי הקליטה, עולים מאתיופיה. ובשנות ה-90, בעקבות הסכמי אוסלו, עברו לשכונה משת"פים מהרשות הפלסטינית שהיו צריכים להימלט.

"זה תמהיל שיוצר פיצוץ", מסבירה לי אוראל כהן. "השכונה הלכה והידרדרה. יהודים עזבו, וגם ערבים-ישראלים מבוססים עזבו. אני עובדת בעירייה, והכי מצחיק זה שהחברות הערביות שלי בעבודה לא מאמינות שאני גרה כאן. הן שואלות: את? מה את עושה ברמת אשכול? אנחנו לא היינו מוכנות לגור שם".

זו בדיוק השאלה, מה הן עושות ברמת אשכול. נדמה לי שמה שהן עושות שם הוא אחת המשימות הדחופות של החברה הישראלית.

"לפני כמה שנים החלו משפחות מהציונות הדתית לבוא ולגור בשכונה הזו. היום אנחנו כבר כמה עשרות", מספרת אחת הנשים. "אני חושבת שאפשר להגדיר את זה בשלוש מילים: ריבונות, משילות, ציונות. והאמת, גם שליחות. המציאות שבה בשכונה במרכז הארץ ילדים לא יכולים להסתובב ברחובות בערב, היא בלתי נסבלת. לא יכול להיות שיהודים מבוגרים, קשי יום, מרגישים שהם זנוחים כאן, חיים פה בין חולדות ועכברים לבין יריות והצתות. לכן אנחנו כאן. פעם, כשהייתה איזו הצתה, השכנה הערבייה שלי אפילו לא צלצלה למשטרה ולמכבי האש. צלצלתי בעצמי, ולאט לאט גם היא למדה להאמין לרשויות, לממסד. עד היום כל מי שגר כאן – היה מעדיף לגור במקום אחר, הוא רק לא יכול. אנחנו באים לכאן, בפעם הראשונה, מתוך רצון".

"אני אגיד משהו 'שמאלני', בסדר?", מחייכת דרורה חלימי, "באתי לגור פה כדי לעשות את החיים של כולם יותר טובים. זה לא עניין לאומני, לא באנו להתריס, לא באתי 'לייהד' את השכונה. בבניין שלנו שטפנו את הכניסה, הדלקנו אורות, שמנו פחים, זה מקדם את כולם. לא באתי להשתלט ולדחוק אף אחד. אנחנו יודעים היום לדרוש מהרשויות את מה שאחרים לא יודעים אפילו לנסח.

"בעבר אפילו המשטרה העדיפה לא להיכנס לכאן. כל שירותי החינוך, התברואה, הכול היה בנסיגה. החמולות שלטו פה וניהלו תחנות סמים. היום במקום ועדה קרואה יש לנו עירייה מתפקדת, הדמוקרטיה הגיעה ללוד סוף סוף, ויש בעל-הבית. אנחנו לא מגדירים את עצמנו 'גרעין תורני', באנו לכאן מתוך שותפות. ברגע שמוקם בבניין משותף ועד בית שיש בו אתיופים, יהודים ותיקים שמרגישים ש'נתקעו פה', ערבים ישראלים ומשפחה ציונית-דתית – זה כבר משפיע לטובה".

בשכונה יש היום מכינה קדם צבאית, כפר סטודנטים, גני ילדים חדשים, בתי כנסת ששבו לפעול ועדיין "לפעמים יש יריות, יש הצקות ברחוב, ואת דגל יום העצמאות על הרכב יכולים לשבור".

"אבל זה הולך ומשתנה", מתקנת ליטל את הרושם. "לא מזמן אחת המשפחות מהקהילה שלנו עזבה. השכן הערבי ממש הצטער, ושאל אותם: אתם יכולים לדאוג שיבואו לגור פה במקומכם אנשים כמוכם?".

יצאתי לרחוב החשוך, למדרכות השבורות, משתדלת לא להילחץ מחבורות הנערים ששוטטו שם. בדרך לרכב חשבתי על המרחק בין המהלכים החשובים שמתרחשים בחברה שלנו, לבין כל המלל שמסביב. הרי במשך כל השבוע האחרון עסקנו בסרטוני ההסתה המביכים של לפיד ושל ליברמן.

3.

דמיינו את הרמטכ"ל אביב כוכבי מכנס מסיבת עיתונאים ומכריז: "רבותיי, יש יותר מדיי לשון הרע ושקרים בחברה הישראלית, אני מבקש מכם להשתפר, זה מסכן אותנו". כנראה שהיינו חושבים שקרה לו משהו. אבל בעצם, כבר 2,000 שנה אנחנו אומרים זאת על חורבן הבית: בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים. לא בגלל הכוח של צבא האויב, לא בגלל מספר הטנקים או המטוסים שלו, אלא כי החברה הייתה רקובה מבפנים.

זה היה נכון בתשעה באב לפני כאלפיים שנה, וזה נכון גם בתשעה באב תשע"ט, שיחול ביום ראשון: זה מתחיל בפנים. סולידריות חברתית, אחדות, אמונה, חזון ואופטימיות הם לא סתם מילים קלישאתיות. הן הבסיס לביטחוננו ולקיומנו כאן.

הסטטוס היהודי: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (מסכת יומא, על תשעה באב)