הצצה לקבוצת המלאכים

1.

בדיוק ביום רביעי בצהריים, כשהכנסת הצביעה על פיזורה, הוד בראל הכניס אותי לקבוצה ששמה "מתנדבים במחלקת קורונה". קבוצת ווטסאפ, אחת מיני רבות, שפועלת סביב מחלקת קורונה במרכז הארץ. החברים בה הם מחלימי קורונה, שטורחים להגיע לשם יומם ולילה, שבתות וחגים, מי ברכב ומי באוטובוס. הם מפקידים ציוד אישי בלוקר, מתמגנים בביגוד הנדרש והמעיק, ונכנסים למקום שבו חלק מהם אושפזו בעצמם, לפני שהבריאו. יש להם משפחה, עבודה ולימודים, אבל הם מבינים שרק הם יכולים למלא כרגע את המשימה הזו. להיות ליד חולים שאסור לבני משפחתם להתקרב אליהם, לעזור לאנשים שיחד עם המחלה קיבלו מכה נוספת – הבדידות.

כבר בהודעה הראשונה הבנתי שנכנסתי לעולם אחר: "קניתי למ' ארטיקים אננס, כי הוא לא אוכל", עדכנה המתנדבת מלי. "הוא אכל אחד. יש עוד שניים עם מדבקה עם השם שלו במקפיא. מי שמגיע – שייתן לו".

"תותחית", עונה לה איתי, וחן מוסיפה: "אלופה, גם טילונים הוא מאוד אוהב".

הלאה. "דיברתי עם נ'", מעדכנת המתנדבת נועה על מצבה של חולת קורונה שילדה תינוק. "היא מאוד מפחדת להכניס את התינוק, ומעדיפה לראות את הברית בזום מרחוק. היא אמרה שמאוד חסרו לה המתנדבים בשבת, כי אתם המלאכים בלבן שלה. היא במצב לא פשוט. לא ראתה את התינוק אפילו פעם אחת, חוץ מתמונות וסרטונים. הייתה מורדמת בלידה בניתוח קיסרי. אתמול אמרו לה שהיא תצטרך להישאר לפחות עד לשבת הקרובה. אם אפשר להרים את רוחה ולשמח אותה – זו תהיה ממש הצלה".

ומלי עונה: "אני אגיע אליה עם מארז שוקולדים, לשמח אותה קצת".

"ערב טוב", כותבת אחר כך חן. "ס' מחדר 17 – משמח אותו לשמוע שירים בתימנית. בנוסף המשפחה שלו מבקשת שיתקשרו אליהם כשנמצאים לידו. אני כבר כותבת לכם מספרים".

ונועה מוסיפה: "א' מחדר 8 תשמח שאם מגיעים אליה מתנדבים, שיתקשרו לכלתה בשיחה רגילה, היא שרה לה ואומרת איתה קריאת שמע וזה ממש מעודד אותה".

ומדי פעם מופיעים גם עדכונים כאלה: "לצערנו הרב ט' הלכה לעולמה. היא הייתה במחלקה ה' בחדר 2, ולפני שבועיים הועברה לטיפול נמרץ. חלקכם דיבר עם אמא שלה. ברוך דיין האמת. ובמעבר חד – ע' השתחררה!".

ולמחרת כותבת מלי: "לצערנו הרב, א' נפטר. א' היה בן אדם עם הרבה לב ונשמה". איתי מגיב: "זכיתי להיות איתו, זכיתי להכיר אותו. יש לו סיפור משפחתי מדהים, למי שזכה לשמוע, ואני זכיתי. בן אדם עם שמחת חיים". הדסה: "אני עוד בתוך ההלם של הבשורה, קשה לכתוב".

הם לא הכירו את א' עד שנכנסו למחלקה. הם נקשרו בו, במשפחתו ובסיפורו מבחירה, מתוך אכפתיות. ההודעות האלה מספרות סיפור אחר לגמרי מהסיפור הפוליטי, שהמשיך ברקע, בעודי צוללת להווי המתנדבים. כך יכלה להיראות ההתמודדות של ישראל כולה – סולידריות, יצירתיות, אחווה.

נועה סיכמה את הלילה בשם כולם: "מלאכים ומלאכיות, אין באמת מילים בערב כזה, שבו אדם שכולנו נקשרנו אליו נפטר. היום אשתו וביתו הגיעו לבקר ודיברו בדמעות על המתנדבים, שנתנו לו כל כך הרבה תקווה וכוחות בתקופה הזו. נתפלל לרפואה שלמה לכל חולי ישראל".

הם לא שוקעים באבלות, צריך להמשיך. ההודעה הבאה הייתה: "מתנדבים יקרים, זו הטבלה של השבוע הבא, שעות הצהריים חשובות במיוחד. מי שיודע כבר עכשיו מתי יוכל להגיע, שיעדכן. זה יקל מאוד".

2.

ספר בראשית לא מציג את אבותינו כאנשים כוחניים ועקשנים, להיפך. רחל אימנו מוותרת לאחותה לאה, והוויתור הופך להיות הסמל שלה לדורות. גם בפרשת השבוע, פרשת "וישלח", יעקב מודה שהוא חושש ומפחד לקראת המפגש עם אחיו, עשיו הרשע, ומוצג לאורך הפרשה כאדם מלא ענווה. "קטונתי", הוא אומר לפני שהוא חוזר לארץ ישראל, כלומר: אני לא ראוי, אני לא מלא בעצמי.

לפני כמה ימים שוחח הרב ישראל מאיר לאו עם תלמידי ישיבת "אורט מעלות". המחנך אבי נווה סיפר לי שזה עוד אחד מיתרונות הקורונה. הם לא היו מצליחים להביא את הרב לאו להרצאה, אבל כעת זכו לשמוע אותו בזום. הרב התבקש להעביר מסר לנערים שחגגו בר מצווה, ונאלצו לוותר על חגיגה גדולה, וסיפר סיפור חדש שהפתיע את הנוכחים. כך נראתה חגיגת בר המצווה של אחד הנואמים הידועים בעולם היהודי:

"במשך חודשים התכוננתי על הקריאה של פרשת 'שלח', לקראת בר המצווה שלי", סיפר הרב, שהגיע ארצה כיתום, פליט מן השואה, וגדל אצל דודו. "בבית הכנסת בקרית מוצקין היה יהודי שקרא תמיד בתורה. ר' מוישה, עם קסקט וזקן לבן קטן. הגבאים שכחו לומר לו שבשבת הקרובה יש בר מצווה לילד ישראל לאו, שיקרא את הפרשה, ושהוא משוחרר. וכך אני עולה על הבמה מצד אחד, והוא עולה מהצד השני, והגבאי אומר לו: מוישה, היום אתה לא קורא, הבר מצווה קורא. אבל הוא אומר: אבל לא אמרו לי. הגבאי אומר: אז עכשיו אומרים לך, והוא אומר: כל השנים אני קורא כאן בהתנדבות, ודווקא עכשיו כשבית הכנסת מלא וגדוש ובאו אורחים מכל הארץ לכבוד בר מצווה של ילד יתום, ניצול שואה, אתם אומרים לי לרדת? הוא דיבר כמעט בבכי. עמדתי שם עם הטלית עליי אבל ראיתי שהוא כל כך נרגש, עד שעברתי לצד שלו ואמרתי: ר' מוישה, אני עוד צעיר, אני מקווה שעוד יהיו לי הרבה הזדמנויות בחיים לקרוא בתורה. אני לא רוצה לקפח את הזכות שלך. ירדתי מן הבמה, והוא קרא את פרשת שלח בשבת בר המצווה שלי.

"אני חושב שזו הייתה המצווה הראשונה שקיימתי בתור נער שמתחייב במצוות – המצווה לוותר. ראיתי יהודי בצרה, יהודי שכל הכבוד והנחת שלו תלויים בכך, כשבית הכנסת מלא וגדוש. ברוך השם, מאז קיבלתי הזדמנויות אחרות לדבר ולקרוא... מוויתור לא מפסידים".

הסטטוס היהודי: "יעקב פוגש את עשיו, שמציע לו להצטרף אליו ולחיות איתו. יעקב מסרב ומנמק זאת: 'ואני אתנהלה לאיטי'. מול הקצב המהיר של עשיו, יעקב מסביר שיהודי חי אחרת. יעקב משקיע במשפחתו, הוא שומר שבת, הוא לומד, עושה חסד. הוא לא חי בקצב ההישגי של עשיו הצייד החומרני. ואני אתנהלה לאיטי, זו סיסמת חייו, זו סיסמת חיינו" ("מעט מן האור")