השבוע המרתק של אן ויהודה

1.

שתי ידיעות הופיעו מולי זו אחר זו במסך המבזקים ביום חמישי בבוקר: "מירב מיכאלי על פרישת שפיר: מעשה לא ראוי" ומייד אחר כך "הליהוקים נמשכים: הבוזגלוס בדרך להישרדות VIP". הן נראו לי כלקוחות מאותו עולם תוכן: ריאליטי, הישרדות, בנייה זריזה של קואליציות מזדמנות כדי לשרוד את העונה, כדי להגיע אל מעבר לאחוז החסימה. מעבר בין מפלגות היכה פה פעם בתדהמה את הציבור. היום אנחנו קמים כל בוקר להדחות ולבריתות של אותו יום.
מי בכלל זוכר שכחלון רץ כמפלגה עצמאית לפני כחודשיים ונטמע בשנייה בליכוד, או שבנט ושקד פרשו בדרמטיות מהבית היהודי רק כדי לנסות להתאחד מחדש, ובאיזו מפלגה בדיוק אורלי לוי-אבקסיס או סתיו שפיר, נכון להרגע. זה מתיש, זה לא באמת חשוב, ואפילו הפרשנים הפוליטיים מדווחים ללא תשוקה על חתיכות הפאזל שמסתדרות בעצלתיים. לכן ישראלים רבים מחליטים שלא לעקוב בעונה הזו אחרי כל התככים שבדרך, בטח לא ביולי-אוגוסט, ובעצם אומרים: תקראו לנו בפרק הגמר.

2.

"תסתכלי על האישה הזו", אמרה לי מישהי בבית הכנסת בבולטימור, כשביקרתי שם לאחרונה. הסתכלתי. ראיתי אישה חרדית צעירה, עדינה, אפילו ביישנית. "שמה אן נויברגר. אסור לה לספר מה היא עושה, אבל היא בכירה בסוכנות לביטחון לאומי של אמריקה". אחר כך דיברנו, וסיפור חייה המרתק החל להיחשף בפניי. השבוע היא עלתה לכותרות באמריקה: הסוכנות לביטחון לאומי הודיעה על הקמת מנהלת סייבר חדשה, ובראשה ניוברגר, בת 43 מבולטימור, שתנהל מעתה את כל המערך המודיעיני שאחראי לאיומים טכנולוגיים.
הקשר לתחום נצרב בה מילדות: "מבין שמונת הסבים והסבתות של הוריי, שבעה נרצחו באושוויץ. אחת שרדה. המשפחה היגרה מהונגריה לאמריקה אחרי השואה. הייתי תינוקת כשההורים שלי חסכו כסף ויצאו לראשונה לחופשה, ב-1976, והשאירו אותי עם סבתא. המטוס שלהם נחטף לאנטבה. אלמלא מבצע אנטבה הורי לא היו חוזרים הביתה. כשאני עוסקת במודיעין ובמאבק ברוע ובטרור, כל הרקע הזה מגיע איתי בבוקר לעבודה".
אחרי לימודים ב"בית יעקב" ובאוניברסיטה הצטרפה לתכנית יוקרתית למתמחים בבית הלבן, ומשם צמחה. השופטת החסידית רוחי פראייר כבר הפכה למודל באמריקה. נויברגר הופכת לכזו ממש בימים אלה. כך סיפרה לאחרונה בראיון על שילוב הבית והקריירה: "למדנו להחליט בעצמנו מה מתאים למשפחתנו, במקום להקשיב למה שאחרים חושבים שעלינו לעשות. בדרך כלל אין לנו אורחים בשבת, כדי שהמשפחה תוכל להיות יחד בשולחן השבת, אבל אני נהנית ללכת לבית הכנסת ולהתחבר לקהילה בשבתות. גיליתי שמה שוויתרתי עליו יותר מכל הוא זמן לבילוי עם חברות, אבל מצד שני לא הסכמתי לוותר על חסד. הקמתי את ארגון 'אחות לאחות' שמסייע לנשים גרושות. זה מסוג הדברים שאתה מקבל מהם הרבה יותר ממה שאתה נותן".
היא ניהלה את אבטחת הבחירות האחרונות באמריקה, מדברת בגלוי על הצורך להתמודד עם משבר פרשת סנודן, ומעורבת במתרחש בישראל. לאחרונה הצטרפה לחבר הנאמנים של המכון החרדי למחקרי מדיניות בירושלים. על ההשתלבות כאורתודוקסית בתפקידים כה בכירים סיפרה: "אני מרגישה שכל איש ואישה צריכים לנצל את הכישורים שהקדוש ברוך הוא נתן להם. בוושינגטון התקשו בהתחלה לעכל אותי. אני זוכרת שהייתי צריכה לספר לקולגות על ראש השנה, ואז על יום כיפור, וכשהגיע סוכות הם אמרו: מה? עוד חג? כל כך מהר? עד אז, מעולם לא הייתי צריכה להסביר את היהדות שלי. עם הזמן למדתי דבר אחד: אם אתה מחויב לעקרונות שלך, אנשים יכבדו אותך".

3.

סנדרין אלבאום-בוחניק השתתפה בשבת האחרונה ביום הולדתו ה-100 של יהודה וידבסקי בגבעת שמואל. היא הרגישה בצדק שזו חגיגה שראוי שלא רק משתתפיה ישמעו עליה, וכך כתבה לי:
"הוא נולד ב-1919. בשנה זו נחתם הסכם ורסאי שסיים את המלחמה הגדולה. איש לא ידע באותם ימים כי היא עתידה להיקרא הראשונה כיון ששנייה, נוראה ממנה, תגיע תוך עשרים שנה. בשנה זו מונה הרב קוק לרב של ירושלים ויהודי פלסטינה עדיין קיוו לעתיד טוב תחת המנדט הבריטי.
יהודה גדל בלודז', ניהל שם בית חרושת, ועם הכיבוש הנאצי עבר לגטו. הוא היה תמים. בסרט ששודר עליו בטקס יום השואה, לפני שהדליק משואה ב'יד ושם', הוא סיפר שהיה בטוח שהיהודים רק עובדים קשה בבתי חרושת. הוא לא דמיין בתי חרושת להשמדת יהודים.
"ב-1944 יהודה נשלח לאושוויץ. כשהגיע, הוא וחבר ראו את התנורים והעשן ואמרו: 'זו כנראה מאפיית לחם'. בסלקציה באושוויץ נלקחו ממנו מייד אבא, אימא ושני אחיו. מאז לא ראה אותם. הוא אומר שהוא רואה אותם לנגד עיניו לא כל יום, אלא כל שעה.

"אחרי המלחמה פגש את דורקה. הם נישאו, עלו לארץ, הקימו משפחה מפוארת ובעשר אצבעות בנו עסק לחלקי חילוף של מכוניות. יהודה מגיע לעבודה יום יום, גם היום (!) במרץ אינסופי. אבל משהו לא הניח לו. הוא רצה להנציח את הקדושים שנותרו מאחור, ולא זכו אפילו למצבה. החל משנות ה-70 הוא פעיל בשיקום קברי יהודים באירופה, בפרט בית הקברות היהודי של לודז'. עד היום שוקמו כ-7,000 קברים של יהודים שנספו בגטו הזה. אין יום שבו הוא לא מנהל שיחות ומריץ פקסים לפולין, כדי לזהות ולהציל עוד קבר.
כשהוא נקרא לעלות לתורה בשבת בבוקר עבר רעד בקהל. תחושה שהיא מעבר למילים. יהודה צעד בבטחה, נשען קלות על מקלו, ועלה לבימה זקוף, עם בת-שחוק על פניו המאירים. 'אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך', שרה לו המקהלה שהוזמנה במיוחד לרגל המאורע, יחד עם הקהל הנרגש, והוא התעטף בטליתו מעל לראשו.
מי מאיתנו פגש בחייו אדם בן מאה? כמה שינויים ראה, כמה טלטלות, חידושים, מאבקים ומלחמות, כמה קללה וכמה ברכה? בשבת האחרונה עמד מולנו אדם בן מאה, וברך את ברכות התורה: 'חיי עולם נטע בתוכנו'. לנו הייתה זכות לענות אחריו אמן".

הסטטוס היהודי: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר, כֹּה אמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (הנביא ירמיהו, מתוך ההפטרה לפרשת השבוע, פרשת "מטות")