יהורם גאון סיפר בתכניתו ברדיו את הסיפור הבא:
"כשהדלקנו את החנוכייה השנה, לא יכולתי שלא להיזכר במעמד אחר שעד היום מעורר בי צמרמורת. זה היה במלחמת השחרור בחג האורים כשחושך על פני השכונה, בירושלים הנצורה והרעבה.
אחרי שהדלקנו את נרות החנוכה שהביאו קצת אורה לאפלת הבית, ואמרנו את 'מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד' בחופזה, שמא נאלץ לקטוע אותו באמצע, ואז התחלנו שרים מהר 'מעוז צור', שמענו לפתע את הקריאה ממנה יראנו: 'הפגזה הפגזה הפגזה'. כך צעק הבחור הזה שהיה רץ תמיד ברחוב ומודיע.
התחלנו רצים אל מרתף הבית הגואל כשרק מדרגות חיצוניות ספורות הפרידו בין קומה לקומה, בין אימה לבין בטחה יחסית. הריצה למטה לוותה בפחד, שמא יתפוצץ לנו על הראש פגז הבא מנבי סמואל. פתאום נזכרה אימי שנרות החנוכייה שהשארנו מאחור בבהלה נותרו דולקים ורומזים לאויב את מיקומנו.
מכיוון שהיינו כולנו באמצע הירידה במדרגות אל עבר המרתף, מבועתים והיסטריים, היה מישהו צריך לחזור עכשיו כדי לכבות את הנרות. אבי ניסה בכוח להשתחרר מן ה'דבוקה' הרועדת והמשקשקת היורדת למרתף, ואמי מושכת אותו בחוזקה חזרה לדבוקה בזעקות לבל יעלה למעלה כי עוד כמעט רגע פגז נוחת...
אך הוא נשמט ממנה בכוח ועלה בחזרה אל החנוכייה המאירה בעודנו רועדים ושועטים למטה, מחכים לו שם שיחזור. ידענו שהוא יכבה את החנוכייה וזה נשמע לנו אסון. פלצות אחזה בנו רק למחשבה על חנוכייה קדושה שמכבים את נרותיה.
במרתף כבר התאספנו מסביב למזוזה רועדים וממלמלים פסוקי תהילים מספרון של הרב עוזיאל שחולק 'לעתות בצרה' ושעל שערו היה כתוב 'וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹוקִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב'.
לבסוף חזר אבי והצטרף למתגודדים סביב המזוזה כשכל אחד מנסה לחפש עליה מקום לגעת בה במקום שנשאר. היו אלה רגעי אימה בלתי נשכחים, בעיקר הציפייה לאבא שיחזור בשלום מן הקומה העליונה, לפני שהפגז מנבי סמואל מגיע.
אבל מה שצרוב לי בנשמה ולעולם לא ימחה זה הזיכרון העגום של חנוכייה שמכבים את נרותיה. עד היום אני מהרהר ב'חטא הקדמון' הזה שחטאנו אז במזיד, אך מתוך פחד ואין אונים, ואני תמיד אהיה תמה ביני לביני, אם כבר מחול לנו".
הילד יהורם חוגג בימים אלה יום הולדת 83. חנוכה שמח.
