מה אומרים למאושפזים בכפר שאול? טור ליום כיפור תשפ"ו

1

אמרתי להם כבר בהתחלה שזו ההרצאה שהכי התרגשתי ממנה השנה. אני מרצה הרבה, אבל ההרגשה לפני ההרצאה לשנה החדשה ב"כפר שאול", המרכז הפסיכיאטרי המפורסם לבריאות הנפש בירושלים, הייתה שונה. אני עוברת ליד המקום, מבחוץ, לא מעט, הנה כמה דברים שגיליתי בפנים.

2

הדבר הראשון שאמרתי לכל האנשים באולם שמולי היה שאני לא יודעת מי איש צוות ומי מאושפז. אני מנסה לנחש, אולי האיש בשורה הראשונה הוא פרופ' מנהל מחלקה, ואולי מתמודד נפש שאסור לו לצאת? זה מבלבל, הרבה יותר קל לחלק את העולם באופן ברור.

ואז שאלתי מה היו רוצים שיידעו עליהם. "אני יוצא למאפייה לקנות לקנות לעצמי בורקס, וילדים מסתכלים וצוחקים", אמר אחד. "אנחנו לא מסוכנים", אמרה מישהי, "אבל אנחנו בכלל לא נחשבים בחברה". הרי לוחמים קרביים שמגיעים לאותה מאפייה, מקבלים מנה חינם וטפיחה על השכם. אבל הלוחמים האלה, אנשים שנלחמים על החיים, על השפיות, על האופטימיות, יומם ולילה, הם שקופים ואפילו דחויים.

ואז מישהו סיפר על העבר המקצועי המרשים שלו, בחוץ, עד לפני כמה שנים. "אני לא רק 'מתמודד נפש'. יש לי עוד הגדרות, התווית הזו לא מוחקת את שאר החלקים שבי". ונערה אחת שאלה: "האם אני מיותרת? הייתם מעלימים את 'כפר שאול' אם הייתם יכולים? לפעמים אני מרגישה כמו סחורה פגומה מהמפעל".

ביקשתי שנעשה יחד ניסוי שפעם מורה חכמה שלי עשתה איתנו, לפני שנים. אתם רוצים לראות פלא תבל, חד־פעמי? שאלתי. כולם אמרו שכן, בטח. אז תסתכלו בקצה האצבעות, בטביעת האצבע שלכם. כולם הביטו בכרית האצבעות. זו יצירה חד־פעמית, הסברתי. אין כמוה בכל העולם. לא נולד ולא ייוולד לעולם אדם עם אותה טביעת אצבע ייחודית כמו שלכם. זו תזכורת שאלוקים ברא כל אחד מאיתנו בצלמו, עם שליחות מיוחדת לעולם, עם תשומת לב מיוחדת. כל אחד הוא רצוי ואהוב וחשוב. אף אחד לא מיותר.

3

לשבת הנוכחית קוראים "שבת תשובה", השבת שלפני יום כיפור. אין זמן מתאים יותר מלדבר איתם ועם עצמנו על תיקון, תקומה ותקווה. לפעמים גם עצם ההחלטה לקום, לעשות, לשמור על שגרה, היא ניצחון גדול. ההחלטה שלהם לצאת מהמיטה במחלקה, להתלבש ולהגיע להרצאה, דבר לא שגרתי ב"כפר שאול", היא תמונת ניצחון קטנה עבורם.

את הפעילות הזו במחלקות של מתמודדי הנפש התחילה ורד מזומן־אביעד. באמצע החיים ה"רגילים" שלה בהתנחלות, כאישה דתייה, הבת שלה אושפזה. ואז אושפזה שוב. ורד גילתה לתדהמתה שאין שום טיפול בצד הדתי, הרוחני. במחלקה של הבת שלה לא הייתה אפילו הדלקת נרות בכניסת השבת. במקביל, גילתה גם שבקהילה שלה לא יודעים איך להגיב. גם מי שרצה לעזור לה, פשוט לא ידע מה לומר. במקום להשקיע אנרגיה בהסתרה, היא החלה לפעול. כך הוקמה קואליציה של הורים ופעילים שוורד עומדת בראשה. הם מארגנים הרצאות, מופעים, ובעיקר תפילות ואירועים יהודיים. שלוותה, אברבנאל, כפר מנשה, כולם על המפה. זה אומר שיש מאושפזים ששומעים לראשונה שופר בראש השנה, זוכים לתפילות ביום הכיפורים, אפילו מתנדבת שמגיעה עם סיר של צ'ולנט וקוגל בשבת והפכה לאגדה באחת המחלקות. הם מחפשים אנשים שיבואו להרצות ולדבר, אבל יותר מכך – אנשים שיגיעו כעת לקבלות שבת, להשלים מניינים, ביום כיפור ובשאר השבתות והחגים. הפעולות האלה משפיעות לטובה על המאושפזים, וגם על המתנדבים עצמם, כמובן.

לוורד יש הסבר עמוק, לשאלה למה חשוב לה כל כך להנכיח את החיים הדתיים דווקא שם, דווקא בחגים. "נתן מאיר איבד את רעייתו דפנה מאיר בפיגוע נורא. חבר אחד ראה אותו מגיע לסליחות באותה שנה ואמר לו: 'נתן, אחרי כל מה שעברת, אתה עוד הולך לבקש מאלוקים סליחה?'. נתן ענה לו: 'תגיד, גם את זה אתה רוצה לקחת ממני? את הקשר הזה? את התפילה? אתה רוצה שאשאר גם בלי זה?'".

ורד מסבירה: "זה מה שאני אומרת לעצמי. הבת שלי מתמודדת נפש. אז גם את אלוקים, את השבת ואת התפילה ניקח ממנה?".

4

ההרצאה שם נמשכה כשעה, אבל זו לא הייתה הרצאה אלא יותר שיחה חופשית. יש להם המון שאלות, בעיקר על העולם שבחוץ אחרי 7.10. אמרתי שיש הרבה יותר מודעות לענייני הנפש. שיש הרבה יותר מתמודדים, בכל מקום. שנכתבת שפה חדשה, שיודעת לדבר על חרדה ועל פוסט־טראומה ולגעת בעצבים החשופים האלה.

סיפרתי על מדריכה בתנועת נוער בשדרות, ששלחה לי את הפתק שכתבה לחניכים שלה, אחרי שהם חזרו לסניף מהמלונות שבהם שהו במשך חודשים. הסיפור המקסים הבא היה המסר של המדריכה למפונים הצעירים שחזרו:

ילד קטן שיחק ליד אביו שישב על ספסל בגינה. הוא ניסה להרים אבן גדולה, אבל האבן הייתה כבדה למדי והוא לא הצליח. הילד ניסה נואשות. הוא התאמץ והזיע. אמר לו אביו: "אתה לא משתמש בכל כוחותיך". ענה הילד: "אני כן, אני לא רואה מה עוד אני יכול לעשות". אמר האב: "אתה לא מבקש את העזרה שלי. גם זה כוח שלך! אני יושב כאן ולא ביקשת ממני עזרה, סימן שאתה לא משתמש בכל כוחותיך...".

לפעמים אנחנו הילד, שצריך לדעת לבקש עזרה. לפעמים אנחנו המבוגר, שצריך לדעת לזהות מי סביבנו זקוק לעזרה, ולהעניק לו אותה. יהי רצון שנדע להשתמש בכל כוחותינו, בחברה שבה יודעים להיעזר ולעזור. שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה.

הסטטוס היהודי

"אנשים לא מבינים שיום כיפור הוא היום השמח ביותר בשנה. יום שבו מקבלים מתנה – אפשר להתחיל מחדש, אפשר להשתנות, מול אלוקים ומול אנשים" (רבי ישראל סלנטר)

מדריך ליום הכיפורים תשפ"ו

להאזנה כפודקאסט: