לדבר על העתיד: טור לפרשת וארא תשפ"ה

איך החברה הישראלית תיראה בתום העסקה? האם לא כדאי לדון כבר עכשיו במצב הנפשי הקולקטיבי שלנו, אחרי כל הטלטלות, בין החיים והמוות, בין כל הבשורות הצפויות? אני לא מומחית ולא אשת מקצוע בתחום, אבל לי אישית פרשת השבוע נתנה השבוע עוגן של יציבות. היא מהווה עוגן ומצפן עבור העם שלנו כבר אלפי שנים, בכל האתגרים. הנה כמה טעימות.

 וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרַיִם וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ.
פרשת "וארא" מתחילה בשמונה פסוקים רצופים של הבטחות נצחיות ומרגשות. אלוקים מספר למשה רבנו על העבר והעתיד, על אבות האומה, על הברית בינינו לבין אלוקים, על ארץ ישראל שמחכה לנו, על יציאת מצרים שמתקרבת ועל הייעוד והשליחות שלנו כעם. הפסוקים האלה הפכו ללב ההגדה של פסח, לטקסט שאנחנו קוראים וחיים מחדש בכל שנה, מדור לדור. הם נתנו כוח ונחמה בכל הדורות, והזכירו לנו את הסיפור הגדול. כך גם היום.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה.
אבל אחרי החזון הגדול מגיע הפסוק הזה, ואיזו אכזבה יש בו. משה מעביר את המסר המנחם והמחזק לעם, אבל לא רק שהם לא התלהבו, הם אפילו לא הקשיבו. הם לא שמעו את משה מרוב עבודה, טרדות ודאגות. אפשר להבין אותם, השעבוד הפיזי היה קשה. אבל הפסוק הזה רומז שאולי השעבוד היה גם רוחני, תודעתי. לא היה להם מקום בלב, בנפש, לשמוע בשורות טובות. לחשוב שאפשר לשנות. הם חיו בקונספציה שהשעבוד הזה הוא נצחי. פרשנינו מזהירים אותנו: אל תיתנו לכל העומס, הדאגות והמשימות לגרום לכם לפספס את הגאולה בחייכם.

אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵּית אֲבוֹתָם... וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרוֹן וְאֶת מֹשֶׁה, וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלוֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.
יציאת מצרים אמורה להתחיל, משה ואהרן אמורים לדבר עם פרעה, אבל התורה עוצרת לטובת אילן יוחסין מפורט של השבטים והמשפחות. מי הבן של מי, מי האבא של מי. יש הרבה הסברים לעצירה המפתיעה הזו של העלילה. השבוע, בהספדים על זאב רווח, חשבתי לעצמי שאולי זו לא באמת עצירה. זה חלק מהעלילה. יציאת מצרים היא סיפור של קשר בין אב לבן. השחקן הוותיק זאב רווח הלך לעולמו השבוע בגיל 84 עם הרבה תארים, פרסים והישגים, אבל בסוף הוא היה, לפני הכל ואחרי הכל, הבן של אבא שלו. בכל ראיון בשנים האחרונות אמר שאביו השפיע עליו יותר מכל. "הוא היה חזן, מוהל, רב, פייטן. וכל מה שיש בי הוא ממנו. הלוואי שאהיה רק אחוז אחד ממה שהוא היה. יש לי נחת כשהילדים שלי באים איתי לבית הכנסת. אני אומר לאבא שלי: הצלחתי, המשכתי."

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרוֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים… וַאַשְׁלָחָה אֶתְכֶם.
מכות מצרים, התחלנו. בפרשה מופיעות שבע מתוך עשר המכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד. פעם אחר פעם מתרחש נס שמכה במצרים באופן חמור, פעם אחר פעם פרעה הסובל לא יכול יותר, ומודיע שהבין את המסר, שייתן לעם לצאת ממצרים. ואז, אחרי פסוק כמו הפסוק שהבאנו כאן, המכה חולפת, הסבל נעלם, והוא ממהר להתחרט: "וַיַּחֲזֵק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." מה קורה כאן? ולמה התורה משקיעה כל כך הרבה בתיאור המהפכים בלב של פרעה?

מתברר שגם רשעים יכולים להחליט החלטות נכונות. העניין הוא היישום המעשי. פרשנינו קוראים גם לנו לא להתלהב רק מהחלטות דרמטיות, מרגעים מטלטלים. הרושם הראשוני חולף מהר. נדמה לי שאחרי 7.10 הייתה פה בהירות מוסרית יוצאת דופן, לצד אחדות ונחישות. אבל כמו הלב של פרעה, ה"וואו" לא מחזיק מעמד. רב-סמל א' מסיירת גבעתי, שנמצא במילואים ברצף מ-7.10, כתב על כך השבוע: "אני רואה אנשים שקצת מתבלבלים לאחרונה. שוכחים כל מיני עקרונות ואמות מוסר שעד לא מזמן היו ברורים לכל. אני שומע אותם בחדשות, קורא אותם בעיתונים, ולצערי גם נחשף אליהם כאן מדי פעם. עצה אחת: פעם בשבוע לראות חצי דקה של סרטונים מ-7.10. זה עדיין עובד, ועדיין משפיע מאוד חזק על המצפן המוסרי."

המנגנון המסוכן הזה יופיע גם בהמשך התורה, להבדיל, במעמד הר סיני. מעמד קדוש, חד-פעמי, מטלטל, אבל אחריו העם הקים את עגל הזהב. צריך מסע חינוכי ארוך של 40 שנה במדבר כדי לבנות תשתית רעיונית נכונה, כדי לחנך את עצמנו באמת, לעומק, ולא סתם להתלהב.

לְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ.
בין כל המכות, אלוקים מסביר מדוע בעצם צריך את כל התהליך הזה. הוא הרי יכול להוציא אותנו ממצרים בשנייה. הסיבה היא - הסיפור. יש פה סדנה של אמונה, יש פה אירוע חיובי, מלא אופטימיות ומסרים. לְמַעַן סַפֵּר - יש פה סיפור, ילדים יישבו לשולחן הסדר עוד אלפי שנים וישאלו "מה נשתנה", ויציאת מצרים עוד תלהיב את כל העולם, מהמאבק בקומוניזם דרך המאבק בעבדות בארצות־הברית.

הרב ישראל מוצן מקהילת "נר תמיד" בבולטימור, כתב על כך השבוע דבר מעניין: "אנחנו אוהבים יהודים מתים. באיזה יום בית הכנסת שלנו הכי מלא? האם בחג פורים השמח? לא, דווקא בחגים שבהם אומרים תפילת 'יזכור' על הנפטרים. מה האירוע שהכי מאחד אותנו? מתן תורה בחג השבועות? לא, יום השואה. יום לזכר שישה מיליון יהודים מתים. מה גורם לאנשים לבוא לבית הכנסת? לימוד תורה? לא, היארצייט של ההורים שלהם, להגיד קדיש. לא אשכח איך שאלתי פעם ילדה יהודייה מה זה בית כנסת. היא ענתה: 'המקום שאליו המשפחה שלי הולכת כשמישהו מת'.

"סיפור יציאת מצרים שאנחנו קוראים כעת בתורה מבקש להעביר את הערכים לדור הבא אחרת, מתוך שמחה. להתמקד בעתיד, בילדים. השבוע ערכנו לראשונה בקהילה שלנו לימוד תורה משפחתי, במוצאי שבת. התבוננתי בילדים ובהורים לומדים ביחד והתרגשתי. זה היה אירוע של עתיד, לא של עבר. ככה מתחברים נכון אל הסיפור."

בשורות טובות. שבת שלום.

הסטטוס היהודי

"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקינוּ וֵאֱלֹקי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וּלְבְרָכָה, וְתִתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם. חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה... עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל לִישּׁוּעָה וּלְנֶחָמָה וְנֹאמַר אָמֵן." (ברכת החודש שאומרים בשבת שלפני ראש חודש. חודש שבט יחל ביום חמישי השבוע.)

השיעור השבועי לפרשת וארא תשפ"ה