אהבה, סכנה, חיים, מוות - טור לפרשת חיי שרה תשפ"ו

זו לא עוד פרשה. אף פרשה היא לא "עוד פרשה", ובכל זאת השבוע בפרשת חיי שרה, העם היהודי עומד בפני השאלה הכי קיומית – להיות או לחדול.
מאז תחילת ספר בראשית כל הניסיונות נכשלו. אדם וחווה חטאו וגורשו מגן עדן, קין רצח את הבל, החטאים של האנושות הובילו למבול שהשמיד את העולם, ומגדל בבל המגלומני קרס והתרסק. עכשיו אברהם ושרה עלו על בימת ההיסטוריה, והצליחו. הזוג היהודי הראשון בעולם, בנה אוהל שכולו הכנסת אורחים וחסד, עם חינוך ואמונה וצדקה. אבל בפרשה השבוע שרה הולכת לעולמה, וגם אברהם נפטר. מה עכשיו? איך ממשיכים ולאן? האם ביחד איתם ייקברו חלילה גם הרעיונות שלהם?
היום, אנחנו כבר יודעים שהצלחנו. שהבן שלהם יצחק המשיך את השושלת, ואז יעקב, עד אלינו. בכל בתי הכנסת בעולם יקראו השבוע בשבת בבוקר את הפרשה במבט לאחור. אבל בזמן אמת, לא היו ספוילרים. המחנך הרב משה צבי נריה ביקש תמיד לקרוא את פרשת השבוע כאילו הדברים קורים כאן ועכשיו, ואנחנו בתוך האירועים, כדי ללמוד לקחים ומסרים. בואו ננסה.

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה

שרה אמנו מסכמת מסכת חיים של 127 שנים. פרשנינו שמים לב למבנה המוזר של הפסוק הזה, למה המילה "שנה" חוזרת שוב ושוב? מאה שנה, עשרים שנה, שבע שנים. הם מסבירים ששרה ידעה לנצל כל שנה לטובה, כל יום היה מלא בתוכן ובעשייה ובהתקדמות.

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן

עשרות אלפים צפויים להגיע בשבת הזו לחברון, כמו בכל שנה. הקשר שלנו למערת המכפלה שבחברון מתחיל בפרשה. ממערת המכפלה יצאו בשנתיים האחרונות הלוויות כואבות של לוחמים כמו אורי שני ואליקים ליבמן, שגדלו שם, ובמערת המכפלה עברה גם שיירת השמחה המרגשת כשאיתן מור החטוף חזר הביתה, לפני כמה שבועות.

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ

אברהם אבינו סופד ובוכה, ופרשנינו מסבירים שיש בכך ערך. כתוב במקורות שיש משמעות בדמעות שאנחנו מזילים על אדם כשר. כתוב שצריך להספיד אנשים כראוי. לא כדי ליפול איתם, אלא כדי לצמוח לאורם. כדי להמשיך אותם, צריך להנכיח את התכונות שלהם עוד יותר כאן, בעולם הזה.

וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ

זו מילת מפתח – ויקום. אחרי ימי האבל אברהם קם, ומנהל משא ומתן כדי לרכוש את מערת המכפלה בכסף מלא, ולא לקבל אותה במתנה. הקימה הזו מתוך המוות אל החיים היא חשובה.

הפרשה מזכירה לנו את קדושת החיים. בשולי פרשת הפצ"רית וכל הדברים החמורים שנחשפים בה, צריך לומר עוד משהו, לדעתי: התאבדות היא לא נושא מצחיק. הפרסום הראשון על הפצ"רית שהשאירה מכתב ויצאה לים היכה רבים בתדהמה, ואז התברר שזה יתכן פייק, ואולי ניסיון שיבוש, וכל המדינה סיפרה בדיחות על הסלולרי האבוד שהתאבד. ואז הגיע הפרסום השני, על ניסיון התאבדות נוסף שלה, אולי, בזמן מעצר הבית. זה טריגר לכל כך הרבה אנשים. המדינה מלאה במתמודדי נפש, מכל הסוגים. נוצר כאן זלזול מוחלט בנושא רציני ועצוב. אז נגיד את המובן מאליו: כשיש קושי נפשי אמיתי, פונים לעזרה.

לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי

אחרי פטירת שרה, אברהם מתחיל לחפש שידוך לבנו, יצחק. אחרת השושלת תיקטע, והזוג היהודי הראשון יהיה גם האחרון. הוא קורא לאליעזר ושולח אותו למשימה, והתנאי הראשון הוא – לא להתבוללות. יצחק לא יתחתן עם הכנעניות המקומיות. זה ה-אתגר היהודי מאז, היום בעיקר בחו"ל. הבחירה החופשית של כל דור האם להמשיך את הסיפור. השבוע אמרה לי חברה אמריקאית חכמה, על הבחירות לעיריית ניו יורק: "היהודים שהצביעו עבור זוהרן ממדאני מטרידים אותי הרבה יותר ממדאני עצמו. שונאי ישראל – היו תמיד בהיסטוריה. יהודים ששונאים את עצמם – זה כבר אתגר גדול יותר".
כ-30% מהיהודים בניו יורק הצביעו לו. זה לא מיעוט שולי. אני כותבת פה בדרך כלל על המחוברים, המתפכחים, המתעוררים, אבל לכל אחד יש בחירה חופשית. גם בדורנו יש יהודים שטועים. הם אולי עשירים ובעלי תארים, אולי מפורסמים ומצליחים, אבל הם בוחרים להיות בצד הלא-נכון של ההיסטוריה, ואולי, חלילה, להיעלם לנצח.

אבל בפרשה, אליעזר יוצא למשימה ומוצא את רבקה, נערה שכולה חסד, טוב לב ואמונה. בינגו. היא נבחרת בזכות אישיותה, וכך רבקה הופכת לרבקה אמנו, והאוהל של שרה ואברהם הופך לאוהל של יצחק ורבקה.

וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו

אחרי שרה, גם אברהם נפטר. השבוע שלחו אליי הנכדים של חיים ואיניס פרומוביץ את סיפור חייהם, וגם את סיפור פטירתם, והדברים כל כך מתאימים לפרשה. כך הם כתבו, מהשבעה על סבא וסבתא:

"סבא חיים היה ניצול שואה, שעלה מצ'כיה לבדו ובנה את עצמו בארץ. סבתא איניס הייתה עולה חדשה מטריפולי, לוב. שני יהודים מעדות כל כך שונות, שהקימו בית שכולו אהבה. הם היו חלוצים במושב דלתון שבגבול הצפון. בנם אריה פרומוביץ' נהרג במהלך שירותו הצבאי. בעידן הרשתות החברתיות, הם היו רשת ביטחון. אהבה של יותר מחמישים שנים רצופות. רק במותם גילינו כמה האהבה הזו הייתה חזקה. שניהם היו מבוגרים וכבר לא בריאים, אבל לא ציפינו לסוף כזה. סבתא, בת 88, נדרשה פתאום להחייאה. בזמן ההחייאה אמרנו שנעיר את סבא רק עוד מעט, כשנדע מה קורה איתה. סבתא נפטרה, לצערנו, וכשבאנו להעיר אותו, גילינו שהוא נפטר מן העולם בשנתו. יש לנו צמרמורת כשאנחנו כותבים את זה, אבל באמת, בחייהם ובמותם לא נפרדו".

ביקשתי מהנכדים מסר קצר עבורנו. "לסבא היה משפט קבוע: 'דף גמרא ביום – מרחיב דעתו של אדם'. כלומר, האדם צריך חיבור קבוע לתורה, למקורות, לשורשים. ולסבתא היה מוטו משלה: 'פחות מילה'. ככה היא חינכה אותנו. פחות מילה, זה הפתרון להרבה בעיות וסכסוכים וכעסים. תנסו להגיד קצת פחות, לשתוק, להתאפק".

מאברהם ושרה אל חיים ואיניס, הסיפור נמשך. שבת שלום.

הסטטוס היהודי:

"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקִי אֲבוֹתֵינוּ. שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה. וְתִתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה... מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ וְגָאל אותָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, הוּא יִגְאל אוֹתָנוּ בְּקָרוֹב וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ מֵארְבַּע כַּנְפוֹת הָארֶץ. חֲבֵרִים כָּל יִשרָאֵל, וְנאמַר אמֵן" (ברכת השבת, לחודש כסלו)

השיעור השבועי לפרשת חיי שרה תשפ"ו