שמעת על האוטובוס הזה? טור לפרשת מטות-מסעי תשפ"ה

1

חזרתי לפני כמה ימים ממסע הרצאות בלונדון, אבל היה משהו שלא העזתי לומר להם שם בפרצוף. שאולי הגיע הזמן לקפל. שאירופה שוקעת. שהאנטישמיות היא רק סימפטום.

הנה דוגמה: בדרך לאירוע בשכונת סטמפורד היל, עשיתי גוגל בסיסי על השכונה, והידיעה המחרידה הבאה קפצה. לא, לא כל עשרות הידיעות המטרידות על מקרי אנטישמיות, אלא דווקא חידוש של החודשים האחרונים: "קו אוטובוס חדש ליהודים הושק בלונדון: קו 310 ישרת יהודים שרוצים לנסוע בין השכונות היהודיות גולדרס גרין וסטמפורד היל, ללא עצירות ביניים".

לא ייאמן. יש גם תמונה חגיגית של ראש העיר של לונדון, סאדיק חאן, ושלל בכירים בקהילה היהודית, עומדים מחייכים בהשקת הקו החדש: "ראש העיר קיבל פניות מארגונים יהודיים", נכתב שם, "שביקשו קו אוטובוס ישיר, שאליו לא יוכלו לעלות נוסעים שיתנכלו ליהודים. זו הייתה הבטחת בחירות שלו במרוץ לראשות העיר". האוטובוס עולה 3.2 מיליון ליש"ט לשנה (כ־15 מיליון שקל), יוצא לדרך כל 20 דקות, ולדברי ראש העיר זהו יום חגיגי ש"מחבר בין קהילות ומבטיח ביטחון ליהודים".

וואו. איזה חיבור, איזה ביטחון. גטו יהודי על גלגלים. במקום מלחמה עיקשת באנטישמים האלימים, נסגור את היהודים. במקום לטפל בתוקף, נבודד את הקורבן. זה פתרון? הוא רק מעיד על הבעיה. ואולי גם אנחנו פה בישראל מתמכרים מדי פעם לתפיסות ביטחוניות כאלה, שהן "כיפת ברזל", במקום לטפל בשורש, במה שצריך לבער מן העולם.

בערב, כשסיפרתי על כך לשגרירה שלנו בלונדון, ציפי חוטובלי, היא אמרה לי: "יהודים רבים חשים כעת שההיסטוריה חוזרת על עצמה, יש מי שמרגיש ששנות ה־30 של גרמניה עושות קאמבק. הממשלה הבריטית נאבקת באנטישמיות, אבל המציאות בשטח מדברת: יהודי בריטניה לא מרגישים בטוחים, והאנטישמיות שוברת שיאים. יש גם קרן אור בתוך המציאות הזו: מספרי העלייה שוברים שיאים. בקיץ הזה כ־200 צעירים עולים לארץ, חלקים כחיילים בודדים, וכ־1,000 (!) משפחות בריטיות יעלו ביולי־אוגוסט לישראל".

2

"אמא שלי לא חייכה מאז פגיעת הטיל בשכונה שלנו. היום היא חייכה, בזכותכן". את המילים האלה הן הראו לי בגאווה, מתוך ההודעה שקיבלו לווטסאפ בסיום יום ההתנדבות הראשון שלהן בארץ.

קבוצה של עשרות נשים יהודיות־אמריקאיות הגיעו לכאן השבוע, עם פרויקט תגלית, למשלחת התנדבות. זכיתי לפגוש אותן ביום רביעי בערב בירושלים, אחרי שחזרו מיום מתיש ומרגש בבת־ים. הן התייצבו שם על הבוקר, עם ציוד ניקיון והרבה מוטיבציה, כדי לעזור לעירייה במשימת שיקום הבתים שנהרסו בזמן מבצע "עם כלביא". הן התחילו בחצרות של בניינים, התמודדו לראשונה בחייהן עם רסיסי זכוכיות, חתיכות תריסים ושברי רהיטים. לבתים עצמם – נכנסים רק באישור המשפחות. אבל אז משפחה אחת בדיוק הגיעה, ונדרשה לסיוע מיוחד.

וכך עשרות אמריקאיות מצאו עצמן מחזירות לחיים את הדירה של סילביה. זה התנהל בעברית, באנגלית, בהרבה תנועות ידיים, צחוקים וחיבוקים. שעות ארוכות הן קירצפו, מנסות להבין הוראות של חומרי ניקוי ישראליים, ואז הגיע הרגע שבו סילביה צעקה: "הרצפה, הרצפה, אני רואה שוב את הרצפה שלי, נקייה!". התגובה שלהן הייתה: "מה זה רצפה?".

יחד עם סילביה הן השקו שוב את העציצים היבשים, שסוף־סוף יש אליהם גישה, ולסיום הצטלמו והבטיחו לשמור על קשר. באמת לא ברור מי מהצדדים נתרם יותר. כשפגשתי אותן בלילה, בתה של סילביה בדיוק שלחה את ההודעה: "החזרתם לאמא את החיוך שנעלם, היא אף פעם לא שמחה ככה, מיליון תודות לא יספיקו, אני עם דמעות!".

זו הייתה רק ההתחלה. בכל יום השבוע הן יצאו להתנדב במקום אחר. "זה לא ריטריט, באנו להזיע", הסבירה לי אחת מהן. הן הגיעו לחוות רימון בדרום, שבה מטפלים בפוסט־טראומה בעזרת חקלאות ורעיית צאן. הן עבדו גם בכרם החדש על שם אלי קיי שנרצח בפיגוע. המשפחה של אלי קיבלה אותן שם לעבודת אדמה משותפת. "הזורעים בדמעה", נאמר בפסוק, ואולי הכוונה גם לדמעות מהסוג שהיו שם. נתיבות, שדרות, טבריה, בכל מקום כזה הן חיזקו עסקים מקומיים ולפעמים ריגשו רק בעצם הנוכחות שלהן. המשלחות האלה ממשיכות, וזה לא מובן מאליו. אחרי 7.10 היו פה פקקים מרוב תורמים. אבל עכשיו זה משמעותי אפילו יותר.

הן ארזו אוכל עם עמותת "לתת", ביקרו חולים בשערי צדק, חיזקו פצועים במחלקת השיקום של שיבא, הגיעו לבית אבות ואז קיבלו פנייה מרגשת מעמותה ירושלמית: "שמענו שיש פה קבוצה אמריקאית אכפתית. ההורים של החייל דן פיליפסון, שעלה לארץ מנורווגיה והתאבד, יושבים שבעה לבד במלון 'דן' בעיר". הן התייצבו.

במשך כל השבוע המארגנים ניסו להגיע לתקשורת, ולא הצליחו, אז אני כותבת עליהן פה כמה מילים. עוד משלחות כאלה צפויות להגיע בהמשך הקיץ, ולפעמים המפגש איתן מזכיר לנו בעצמנו את הסיפור הגדול והמשותף.

3

ולסיום, עדכון:

• גם בקיץ, גם בחופש הגדול – יש פרשה. והשבוע קוראים שתי פרשות: פרשת מטות ופרשת מסעי – הפרשות התשיעית והעשירית שחותמות את ספר במדבר.
• ובסיומו של ספר, של חומש שלם, יש בתי כנסת שבהם נוהגים להכריז שלוש מילים מחזקות: "חזק, חזק ונתחזק!".
• בין הנושאים המרכזיים בפרשות רשימה ארוכה של 42(!) המסעות של העם במדבר, מעין "מסיבת סיום", אחרי כל התלאות והמסע הארוך בדרך לארץ ישראל. חשוב להתבונן על המסע שלנו בפרספקטיבה רחבה, בזום־אאוט, להבין ולהעריך את הדרך שעשינו. לכל תחנה שאנחנו עוברים – יש משמעות ומסר. כל שלב בונה בקרבנו קומה חדשה.
• ובשבת הזו – מציינים גם את ראש חודש אב, שעליו נאמר: "משנכנס אב – ממעטים בשמחה". אנחנו בעיצומה של תקופת בין המצרים, שלושה שבועות של אבלות על חורבן הבית, לקראת תשעה באב. אלה הם ימים של התבוננות ועריכת חשבון נפש אישי ולאומי, במטרה לתקן את החטאים ואת הכישלונות שהביאו לחורבן.

שבת שלום וחודש טוב.

הסטטוס היהודי

"יַעֲלֶה וְיָבֹא יַגִּיעַ יֵרָאֶה וְיֵרָצֶה יִשָּׁמַע יִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרֹונֵנּו וּפִקְדֹונֵנּו וְזִכְרֹון אֲבֹותֵינוּ... לִפְלֵטָה לְטֹובָה, לְחֵן לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לְחַיִּים טֹובִים וּלְשָׁלֹום בְּיֹום רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶה" (מתוך תפילה לראש חודש, לקראת ראש חודש אב שיחול בשבת)

שיעור לפרשת מטות-מסעי תשפ"ה