המילים האלה נכתבות לפני. לפני רכבת ההרים הרגשית של השבוע, לפני הריאליטי הנוראי שחמאס מביים. לפני שבשורות איוב של חורבן ובשורות של ריפוי וגאולה מגיעות לפתחן של משפחות יקרות, משפחות שאנחנו מרגישים שאנחנו כבר מכירים כמעט־אישית.
חמאס חטף אחים ואחיות, אבל מנסה כל הזמן לחטוף לכולנו גם את התודעה. הוא רוצה אותנו מדוכאים ומפולגים. החטופים שחזרו מהמנהרות הרי סיפרו: כשהם ראו אותנו שם מאוחדים ומלאי עוצמה ואופטימיות – זה נתן כוח לחטופים, והחליש את החוטפים. אז איך לשמור על השכל והרגש הצלול והבריא, על החוסן הנפשי, בתוך ים סוער של מניפולציות ופייק־ניוז? הנה כמה הצעות לסדר, כדי לשמור על התודעה שלנו.
1. אנחנו מתמודדים עם רוצחים. דווקא הידיעה הברורה מי האויב שלנו ועד כמה הוא אכזרי יכולה להועיל, כי ממנה אפשר להפנים את המצב האמיתי ולהתחיל לחשוב על פתרונות. הם לא רק הרוצחים של משפחת ביבס – הם רוצחים. צעירים על אופניים וקשישים על קביים פלשו באלפיהם כדי לשרוף, לאנוס ולרצוח. רובם מעידים שישמחו לעשות זאת שוב. אנחנו לא כמוהם ולכן אנחנו מדחיקים את הרוע הזה, מעדיפים לחפש את הבלתי מעורבים. אבל לא נשכח: 38 ילדים נרצחו בטבח שמחת תורה, מהם שבעה ילדים שעוד לא מלאו להם שש. 20 ילדים התייתמו משני הוריהם, 96 התייתמו מהורה אחד. 42
ילדים נחטפו לרצועת עזה.
לא חסרות דוגמאות נוראות: עומר קדם סימן טוב בן השנתיים נרצח לצד אחיותיו, התאומות שחר וארבל בנות החמש וחצי בניר עוז. לא מזמן כתבה לי יהודייה מקנדה שהיא קראה לבתה אלין, על שם אלין קפשיטר "המפורסמת". התביישתי. יהודייה מקנדה זוכרת סיפור שכנראה שכחתי. בגוגל גיליתי שאלין בת השבע נרצחה יחד עם אחיה איתן בן החמש וההורים דינה ויבגני, באזור שדרות. "חשבתי שלא תהיה למשפחה הזו שום הנצחה, אז החלטתי שהתינוקת שלי תנציח אותם", אמרה הקנדית, ואני הודיתי בליבי על התזכורת. מחבלי חמאס היו חוטפים ורוצחים באותו יום
ובכל יום לא רק ג'ינג'ים ולא רק תינוקות. ואולי צריך ללכת עוד אחורה. משפחת חטואל, משפחת פוגל. הרצחנות הזו לא התחילה בבוקר שמחת תורה.
מילים אלה לא נכתבות כאן כדי לדכדך אותנו יותר, אלא כדי להזכיר לנו אמת שהייתה ברורה וצלולה ב־,7.10 ואסור לשכוח. זה האויב שלנו. אלה ערכיו. עכשיו בואו נעזוב את הטפל, ונחשוב ברצינות איך להתמודד איתו.
2. "איך נראית היבשה?". אחרי האכזריות של חמאס לא צריך להתאכזר לעצמנו עוד יותר. בתחילת המלחמה פורסמו מילים שכתבה סא"ל במיל' טלי ורסנו אייסמן מפיקוד העורף: "כשאני טובעת, אין לי צורך שתתארו לי את המים. לא את צבעם, לא את עומקם, הרי אני חשה אותם עד צווארי. יש לי רק בקשה: אל תחדלו לרגע מלתאר לי איך נראית היבשה". טלי ביקשה שיח שיש בו חזון ותקווה, שלא מטביע אותנו. אל תיתנו לחמאס לערוך את הליינאפ שלכם, תבדקו היטב מי מספר לכם את הסיפור.
הנה שתי תמונות שנשלחו אליי השבוע, שבוודאי לא יזכו להרבה תשומת לב, אבל יש בהן רוח וכוח, והן מספרות סיפור משותף של בנייה: טל ממן, חקלאי ממושב מבטחים שבעוטף, עסק בגידול זן חדש של עגבניות שרי. בשמחת תורה נפל, כחלק מכיתת הכוננות של המושב. העגבניות שטיפח באהבה רבה, מגיעות כעת אל החנויות. לזן המיוחד קוראים "טלרו", שילוב של המילים טל ו־HERO, גיבור. חפשו אותן. המשפחה והחברים מקווים שהישראלים יקנו את העגבניות ויזכרו את הסיפור.
התמונה השנייה היא של החטוף המשוחרר סשה טרופנוב, מניח תפילין, לראשונה בחייו (!). הרב הראשי של רוסיה, הרב ברל לזר, אמר איתו מילה במילה "שמע ישראל". סשה הוא אזרח רוסי שהפך שם לסמל, והתיעוד הזה כבר רץ ועף בקהילות היהודיות ברוסיה, ונוגע ומחזק רבים. שליח חב"ד בקהילה קטנה ברוסיה אמר לי שלא יתפלא אם יש צעירים רוסים שיגיעו השבת לתפילה או לסעודה, כי המסרים של סשה ושל אמו המרשימה ילנה נגעו בהם. אלה שני סיפורים קטנים, בטח בשבוע כזה, אבל הם מעידים על מה שקורה מתחת לפני השטח – רוח גדולה, אמונה, דבקות בחיים, חיבור לשורשים. צריך לזכור מי האויב שלנו, אבל לזכור גם מי אנחנו. ככה מגיעים ליבשה.
3. מהם הערכים שלנו? "וְאֵלֶה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", כך מתחילה פרשת השבוע, פרשת משפטים, ומפרטת 53 מצוות, בכל תחומי החיים. הפרשה קוראת לנו לבנות חברה שיש בה גבולות, שדואגת לחלש, שהחגים והשבת הם לב הזהות שלה. חברה של חיים וקדושה.
מזכיר המדינה האמריקאי, מרקו רוביו, שביקר פה השבוע, סיים את מסיבת העיתונאים שלו במסר שמזהה את התשתית הערכית הזו: "אני רוצה למסור לאנשי הארץ הדגולה הזו", הוא אמר, "אחרי כל מה שעברתם ותעברו – אתם מדינה יוצאת דופן. אתם תמיד יכולים לסמוך עלינו. קמתם מאפר של רגע שפל בהיסטוריה של האנושות, אתם מתמודדים עם איומים מכל עבר, ואתם מהווים דוגמה מעוררת השראה לכל העולם. אם היו יותר ישראל במזרח התיכון, העולם היה מקום הרבה יותר טוב".
יש פסוק בפרשה שהזכיר לי את הסיפורים המדהימים של השבים: "וּבָשָׂר בַּשָּדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ". כשאדם בבית, בסביבה הטבעית, הוא שומר על ערכיו. קל לו יותר לשמור על כשרות, למשל. אבל כשהוא בחוץ, בשדה, בתנאים לא צפויים, הוא נוטה לשכוח את עקרונותיו. הפסוק מזכיר לנו שגם בשדה, העקרונות בתוקף. אל תוותר על ערכיך כשזה לא נוח. נדמה לי שהחטופים שחוזרים הם מופת לכך. בתנאים לא־אנושיים, הם ביטאו שיא של אנושיות. בחסד ובחמלה שלהם זה כלפי זה (חטופים שהיו מוכנים להתחלף זה עם זה בשחרור), בדבקות שלהם באמונה ובמסורת, בכך שלא ויתרו על צלם אלוקים בכל מצב.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי:
"הרוע המוחלט של זמננו סימן לעצמו את היהדות ואת היהודים כאויב המוחלט. לא זכינו לראות את אלוקים יורד על הר סיני ומכריז 'אתם אהוביי', אבל זכינו בדורנו לראות את השטן מכריז עלינו: 'אתם אויביי'. לכן צריך כל יהודי לשאול את עצמו תמיד: במה אני אויבו של הרוע?" (פרופ' שלום רוזנברג)
