נחמן נותן תשובה: טור לפרשת פנחס תשפ"ה

1.
כשכולם כותבים וחושבים אותו הדבר בדיוק, כדאי לחשוד. כדאי לנסות לאתגר. כדאי לחשוב מה האינטרס הסמוי ואם יש פה בכלל דיון בין דעות שונות, או ניסיון לייצר חוסר לגיטימציה לאחד הצדדים, כאילו אין כלל דיון. הקונצנזוס התקשורתי השבוע שלפיו החרדים הם אויבי האומה, חלילה, הזכיר לי את הקונצנזוס לפני 20 שנה, שלפיו מתיישבי גוש קטיף הם אויבי האומה, ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות. רק נחנך אותם מחדש, רק נעיף אותם משם ויהיה טוב ושקט. הם הבעיה, אמרו לנו. סליחה: הם ה־בעיה.
הייתי שם, ככתבת צעירה. הם נרמסו, קולם לא נשמע, הדעה שלהם לא הייתה לגיטימית. קמפיין שיימינג מכוער נערך נגדם בתקשורת. את התוצאות אנחנו רואים היום. האויב האמיתי בעזה לא היה הם.

את השקפת העולם החרדית צריך וראוי להסביר וללמוד, ובהרחבה, לא בטור בעיתון. אבל בשלב ראשון – ובפרט ערב תשעה באב, ובמלאת 20 שנה להתנתקות – תחשדו כשאתם רואים קמפיין אחיד וזועם. תנו כבוד ומקום לכל ציבור ולכל דעה. ויכוח חריף אפשר לנהל. שנאת מוות לאויב – רק כלפי האויב האמיתי המשותף שלנו.

2.
אני לא חושבת שאשכח את הרגע הזה כל חיי. זה היה בשמחת תורה בבוקר, בדיוק שנה אחרי. מאות צעירים משורדי הנובה הגיעו לעשות במלון בירושלים את החג ביחד. איתם היו גם בני משפחות שכולות ומשפחות חטופים. כל כך הרבה השתנה בעולמם, משמחת תורה תשפ"ד לשמחת תורה תשפ"ה.
הם דיברו והתחבקו ורקדו עם ספרי התורה, אבל אחד נשאר מחוץ למעגל. ישב בצד, מהורהר, מדוכדך. אליהו ליבמן, האב השכול, ראה אותו. יחד עם אשתו אבישג הוא ניגש ושאל לשמו. עמדתי ליד, והקשבתי לכל מילה ברגעים האלה.

איך קוראים לך, שאל אליהו והצעיר ענה, קצת דומע: נחמן.
אפשר לשבת איתך, נחמן? אליהו לא חיכה לתשובה. התיישב, ובמשך כחצי שעה נתן לצעיר שיעור לחיים.
אני אבא של אליקים, פתח. אליקים נרצח בנובה. הוא היה מאבטח שם והציל עשרות אנשים, ונרצח. ואתה, נחמן, אתה שרדת. תגיד, למה שרדת?
נחמן בהה בו, ואז התחיל לשתף בסיפור חייו המאתגר. הוא שיחזר, רועד, את השעות הקשות, את החברים שנרצחו ונחטפו לידו, את ההימלטות שלו מזירת המסיבה.

אליהו הקשיב, שאל שאלות, אבל גם נתן כיוון: "נחמן, זה יום השנה הראשון לרצח בני. ממש עכשיו הוא עלה לשמיים. יום הזיכרון הראשון שלנו הוא יום ההצלה הראשון שלך. זכית בחיים. אני מבקש ממך שתשמח היום, גם לזכר אליקים שלי".
נחמן הינהן. "אבל אני מבקש עוד משהו. לא ענית לי קודם, וזה בסדר. קח את הזמן. אבל אני רוצה שתענה לעצמך על השאלה: למה נשארתי בחיים? איך אני הופך את החיים שלי למשמעותיים יותר? אם זכיתי בחיים מחדש, מה אני עושה עם המתנה הגדולה שקיבלתי ביום הזה?"

חשבתי מאז מה שלום נחמן. סיפרו לי שהתחיל לעבוד, שהוא לומד תורה ברצינות, שהחיים שלו עולים שוב על המסלול. השבוע, בקבוצת הווטסאפ של שורדי הנובה, קבוצה שנקראת "מהנובה לירושלים", הופיעה תמונה: נחמן ודניאלה, צעירה שהכיר זמן קצר לאחר מכן, עומדים מתחת לחופה. מקימים בית.

למחרת החברים מהנובה ערכו להם סעודת שבע ברכות חגיגית. כמה ברכות, כמה שמחה, כמה חיים. למחרת גם אליהו ליבמן שלח ברכה נרגשת, מהמילואים בגבול סוריה.
מזל טוב, נחמן ודניאלה. אתם בהחלט נותנים כעת תשובה לשאלה הנוקבת ההיא.

3.
כל שבוע נשלחים לפה עוד סיפורים כאלה. חבל שכמעט אין להם ביטוי במקומות אחרים. הסיפור היהודי שלנו הוא האירוע הגדול כעת, בעיניי. עם ישראל חוזר לעצמו. הנה למשל משפט שלא היה נאמר פעם: קיבוצניקית מכפר עזה היא הנואמת המרכזית בכנס נשות חב"ד השנתי.

ענת אלקבץ, אמא של סיון אלקבץ שנרצחה יחד עם בן זוגה נאור בשכונת הצעירים בכפר עזה, נבחרה לדבר במעמד. בפני רבניות ואלפי נשים בבנייני האומה, אמרה השבוע בהתרגשות מה מסקנות ועדת החקירה האישית שלה:
"עד אותו יום הלכנו כולנו יחפים על הדשא בקיבוץ. אנחנו וילדינו ונכדינו. בלילה שלפני, חגגנו 36 שנות נישואים. 36 תמונות נבחרו והודפסו על עץ. קולות של חיים ושמחה, שייגדעו בעוד כמה שעות. היינו נצורים בארבעה ממ"דים שונים במשך 22 שעות. יצאנו אחרים. סיון ונאור ו־1,200 נשמות שעזבו את העולם ביום שמחת תורה, נרצחו באכזריות רק על עצם היותם יהודים. והשאלה היא מה זה אומר לנו.

מעולם לא חשבתי שדם יכול להישפך ממש כמו מים, אבל כך נראה הקיבוץ שלנו... לא צריך להגיע לגיל 57 ולא צריך לאבד בת כדי לשאול את השאלה מי אני בעולם.
הבת שלי נרצחה כיהודייה, ומאז אני שואלת מה זה אומר. האם זה מספיק שנולדתי לאמא ואבא יהודים? מה זה להיות יהודייה כפרט, מה זה להיות חלק מעם, מה זה דורש ממני ומכל אחת מאיתנו".
והנה תחילתה של תשובה, שמתגבשת בה:
"על בשרנו למדנו לאן יכולה להגיע שנאה. הם שונאים אותנו. זו השפה שלהם, זה החינוך שלהם לתינוקות, השנאה טבועה בהם. בואו גם אנחנו נשתמש בכוח שלנו ונשריש אותו מילדות, מינקות. כוח של אהבה. של זהות יהודית, אמונה, שמחה. בואו נעורר כל תינוק בצד שלנו לכך. לא נפחד להכניס את היהדות למערכת החינוך הממלכתית. הצדק והמוסר שלנו הם האמת.

אנשים שואלים איפה היה אלוקים ב־7 באוקטובר. אני כועסת מאוד על גורמים רבים, אבל לא על אלוקים. הוא נמצא תמיד. השאלה איפה היינו אנחנו. השאלה איפה אנחנו היום, ובעתיד".
לסיום חילקה לאלפי הנשים סימנייה: מצד אחד הבית של הרבי מלובביץ' בניו־יורק ("התחלתי ללמוד פרשת שבוע וחסידות ואני עפה על זה. מהבית הזה של הרבי יצאו כל שליחי חב"ד לעולם"). מצידה השני של הסימנייה – הבית של סיון. המוזיאון שהוקם בבית השרוף כבר אירח אלפים. "בואו לראות ולבקר", ביקשה מהן. "תודה לכן על המעמד הזה. אני ממש מרגישה את סיון פה איתי עכשיו."

הסטטוס היהודי

"כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (הנביא ירמיהו, ההפטרה שקוראים השבוע על המסע של העם במדבר)

השיעור השבועי לפרשת מטות-מסעי

פודקאסט פרשת השבוע באנגלית: