אין שבוע יותר מתאים לפרשה הזו. פרשת שמות מזכירה לנו את הבסיס, בימים מטלטלים. הנה כמה תזכורות נצחיות, חזקות יותר מכל ספין של חמאס שבטח ילווה את התקופה הקרובה, מכל פייק ניוז ושמועה שינסו לערער אותנו, מכל ויכוח פוליטי ברשתות.
- וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה.
ככה מתחיל הספר החדש שמתחילים לקרוא השבוע בתורה, ספר שמות. ספר בראשית היה ספר המשפחה, עם המשפחה היהודית הראשונה של האבות והאמהות, אבל עכשיו הופכים לעם, לאומה. "ואלה שמות". יש לנו שם - עם ישראל, ויש לנו כיוון - ממצרים לארץ ישראל. כל מקום חוץ ממנה הוא זמני. זה סיפור גדול, הכי גדול, ואומרים לנו מראש שיהיו בו עליות וירידות. כל מה שאנחנו חווים כבר אלפי שנים - זה לא באג, זה פיצ'ר. - רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה, יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִין, דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר.
שמות, שמות. לכל איש יש שם. דניאלה ולירי, כפיר ואריאל, עומר ובר. אנחנו מתפללים עליהם כבר שנה ומשהו, מכירים אותם בשמותיהם, ולרוב אנחנו מזכירים עוד שם - זה של אמא שלהם.
ספר שמות מזכיר לנו את החשיבות של כל יחיד, של כל נשמה, אבל גם את עוצמתה של האומה, את החשיבות של הכלל, של השיקול הלאומי והעתידי. בשבועות הקרובים צריך לתת מקום לכל השיקולים והתחושות. לאפשר "מרחב מוגן" שבו אפשר לדבר, להתווכח, להרגיש בנוח. לא לבטל דעות באופן שטחי, לא להיות עיוור לאף סוג של תקווה, כאב, חשש ודאגה. - וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.
עם ישראל נמצא בשעבוד במצרים, אבל התגובה שלו היא להביא עוד חיים.
מול הגזירות של פרעה, מול השעבוד הכבד, מופיע בהמשך עוד פסוק: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ".
הילודה היהודית, גם כיום, היא סוד ופלא. היא מקור עוצמה. הדמוגרפיה באירופה, למשל, מספרת על יבשת מזדקנת ומצטמקת, אבל כאן אנחנו חיים במציאות אחרת שלא מאמינה בעתיד, כשגני ילדים הופכים לבתי אבות. כך גם ביפן. השבוע פורסם שעד שנת 2720 יהיה בה רק ילד אחד מתחת לגיל 14. כלומר, אם משבר הפריון שם יימשך ואוכלוסיית הילדים תמשיך לקטון, בעוד כמה מאות שנים פשוט לא יהיו ילדים יפנים. הרשויות ביפן מנסות לעודד נישואים וילודה (כולל אפליקציית היכרויות ממשלתית), אבל הסיפור לא ייפתר רק באפליקציה. יש פה שאלות גדולות על משמעות ואמונה בעתיד. - "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ".
שימו לב: מה המילים הראשונות שיוצאות מפיו של המלך החדש, פרעה? "הִנֵּה עַם". הוא הראשון שמזהה שאנחנו לא אוסף של שבטים, משפחות ומגזרים. אנחנו עם אחד. למרות ההבדלים, למרות שלאורך השנים היה ריחוק גיאוגרפי ביבשות שונות עם שפות שונות, יש מהות משותפת ששמה עם ישראל. לצערנו, האויבים שלנו ראו זאת לאורך השנים, לפעמים טוב מאיתנו, ורצו להשמיד את כולנו, עד האחרון.
לאורך ההיסטוריה אפשר היה לעדכן את הניסוח: "ויאמר היטלר: הנה עם", "ויאמר סינוואר: הנה עם". מאז המילים שיצאו מפי פרעה, הם יודעים היטב שאנו אומה אחת. השאלה אם גם אנחנו זוכרים. - "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדוֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים".
פרעה דורש לרצוח תינוקות יהודים. המיילדות מסרבות פקודה. ראינו מאז פעמים רבות התנהגות כזאת, של חסידי אומות העולם. יוסף חדאד שאל השבוע למה עד היום לא שמענו קולות כאלה בעזה – תושב עזה שיאמר: "השכן שלי חטף ילדים יהודים ואני רוצה להסגיר אותו".
סא"ל במיל' מ', ביקש להזכיר דווקא השבוע עם מי יש לנו עסק. כך סיכם את סבב המילואים האחרון:
"מסקנה חשובה: האויב שנמצא מעבר לגדר לא בוחל באמצעים להפיץ את תודעת השנאה היוקדת כבר מגיל אפס. הוא רוצה בהשמדתנו, נקודה. לפני שנה בג'אבליה תפסנו 180 חשודים. הם צעקו 'סינוואר הרס לנו את החיים. שתיגמר המלחמה'. למחרת התברר ש־140 מהם מחבלים עם קבלות.
לא סיפרתי עדיין חצי אחוז ממה שמצאו וראו לוחמי צה"ל בעזה לאורך המלחמה בבתי הספר, בגנים ובחדרי הילדים. ראוי ביותר שיום אחד תצא אנציקלופדיה מסיפורי חיילי צה"ל בנושא הזה. רוע, רוע, רוע, עטוף לעיתים בצלופן ולעיתים לא עטוף כלל. האור צריך להכיר היטב את החושך, כדי לנצח אותו". - "וַיְּהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה, וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם"
הפסוק הזה הוא ממש קורס במנהיגות. משה רבנו גדל בארמון של פרעה. הוא היה יכול להישאר שם, אבל הוא בחר שלא. קודם כל מופיעה המילה "ויגדל". ומה עושה אדם גדול, שלא מרוכז רק בעצמו? "ויצא". הוא יוצא החוצה אל האחים שלו, רואה אותם. והפועל הבא הוא "וירא". הוא רואה את הסבל שלהם. ויגדל, ויצא, וירא. כך צומח המנהיג הכי גדול שלנו. כך מתחילה יציאת מצרים. מהרגע הזה שבו החלה הרגישות הזו שלו, משה רבנו יוביל אותנו עד לשערי הארץ, במשך 40 שנה במדבר. - "וַיֵּאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע ה' אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר ה' אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב"
כבר הכרנו את פרעה, ולהבדיל את משה. השעבוד בשיאו. אבל עכשיו קורה עוד משהו: בני ישראל מתפללים, ואלוקים שומע, ויציאת מצרים יוצאת לדרך. הפסוקים האלה מתארים זעקה, תפילה, בקשה מעומק הלב בזמן של משבר. זו תגובה חשובה למציאות, בפרט מול אתגר.
בכל הדיונים הפוליטיים, בעד ונגד, לא נשמעת מספיק הבקשה הזו של עשרות משפחות חטופים: תפילה. לא ימינה או שמאלה, אלא למעלה. אין־ספור פעמים שמעתי מהן, למשל ממירב ברגר אמא של אגם, או משלי שם טוב אמא של עומר: כל פרק תהילים, כל תפילה אחרי הדלקת נרות שבת, כל תפילה אישית ופרטית מהלב – כל אלה כל כך חשובים.שיתקבלו התפילות. בשורות טובות ושבת שלום.
הסטטוס היהודי
"פֶּסַח. עַם שׁוֹמֵר בְּמֶשֶׁךְ אֲלָפֵי שָׁנִים אֶת יוֹם צֵאתוֹ מִבֵּית עֲבָדִים. וְדֶרֶךְ כָּל מְחִלוֹת הַשַּׁעְבוּד, הָאִינְקוּויזִיצִיָּה, הַשְּׁמַד וְהַפְּרָעוֹת, נוֹשֵׂאת הָאֻמָּה בְּלִבָּה אֶת הַגַּעְגּוּעִים לַחֹפֶשׁ בְּזִכָּרוֹן עַתִּיק, אֲשֶׁר כֻּלוֹ מֻפְנֶה לִקְרַאת הֶעָתִיד. מֵאַבּוֹת אֶל בָּנִים, דֶּרֶךְ כָּל הַדּוֹרוֹת, נִמְסַר דְּבַר יְצִיאַת מִצְרַיִם כְּזִכָּרוֹן אִישִׁי אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מַחְוִיר וְאֵינֶנּוּ דּוֹהֶה." (ברל כצנלסון על יציאת מצרים, שמתחילה בפרשת השבוע)
